פורום פסיכולוגיה קלינית

רציתי לענות לך שם במקום.המילים שלך צולבות והייתי צריכה זמן.אני גם משוררת.כמוך זה לא מוסיף לי הרבה לערך העצמי אבל אומרים שאני מוכשרת...אז תדעי שאת כותבת מדהים!!!התאהבתי בכל מילה למרות שקשה להכיל תהומות כאב ואובדן שבשורות שלך...הכלום הזה הוא רצח.הוא לא את ולא אני.אבל כשהמחבלים במסכות היו באים אנחנו היינו מתחבאות בפינות ניסתרות.זה כל כך הרבה פעמים קרה ששכחנו איפה התחבאה הילדה הקטנה שלנו.היא רוצה לחיות היא לא כלום.היא נמצאת אבל היא מפחדת ולא רוצה לצאת.המחבלים הלכו אבל אבל לא לפני שלימדו אותנו שהכלום התהומי והשחור זה אנחנו שחלילה לא תצא הילדה מהמחבואה ולא תגיד להם שהם כלום!וכל מה שיש לה להגיד!רק תאמיני שאת לא כלום והיא תצא ותתחיל לדבר ולבכות.נחבק אותה,אחותי,היא תגדל תאמין בעצמה ותמלא אותנו. מחבקת אותך בחום

תודה על המילים שלך. (הלוואי היתה בי ילדה קטנה, עם רצון קטן)

ילדים מטחבאים מפחד...היא עדיין מפחדת....את יודעת,עם מחבלים הכל ברור יותר.אבל עניין ה"מחבלים" שלנו הוא הרבה יותר מורכב כי אותם מחבלים עם מסתכליפ עליהם מזווית שונה נראים גם כמלאכים...שהעניקו לנו,ונתנו לנו,וחינכו אותנו,ודאגו לנו,וחשבו עלינו ו...זה כמעט בלתי נתפס על הדעת...שהם "גם וגם" כמו שהמטפלת שלי אומרת...אבל על הצד המחבל שלהם מותר לכעוס לצרוח ולמחוק!כדי לאפשר לעצמינו לחיות. חיבוק,אחותי

עמדתי בזה ממש בגבורה הפעם. בכיתי. כאב לי. הייתי צריכה לתפקד עם משהו. להזיז את עצמי. לעשות. לא היה חשק. הכאב משך אחורה. לפאסיביות המנעות. בכיתי. כאב.. אבל עשיתי בכז ועכשיו אני מרוצה. ניסיתי להכיל בתוכי את ההרגשה.

טוב... באותו רגע של כאב זאת הייתה ההרגשה שלי ועולם הדימויים שלי... אבל מבינה שזה 'לא ראוי לפרסום. זה סוג של 'הבעה' למשהו כואב. אולי אפילו במקום פציעה עצמית זה נהיה סוג של 'תקיפת האחר בדימיון' . אבל מובן לי שזה לא מתאים לפרסום פה. עובר איזה גבולות? את גבולות הטעם הטוב.. זה סוג של יצירה הבעתית בשבילי. 'היא' סתם מושא לזה. בדימיון שלי. במציאות זה לא ככה. אז צריך להגביל פה מה שאני כותבת גם מתוך דימיון ודימויים? לא אמורים להיות לי דימויים כאלה בכלל?

..

יש סיבה שלא יהיה ? :p

מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי משתפת את ההורים שלי בכמעט שום דבר מהרגשות שלי ומהחיים שלי...לאן להתגייס, מה ללמוד ועוד ועוד. לא יודעת מה אני רוצה ממכם, אבל היום סיפרתי לה איזה משהו שהיה ולא סיפרתי, פשוט ניסיתי להסתדר לבד, והיא אמרה שלכל דבר שאנחנו עושים או מרגישים או לא יודעת מה יש סיבה. משהו בי חסום איתם, עם שאר המשפחה אולי טיפה יותר בסדר אבל איתם- כלום. לפעמים חושבת שחבל שכך ואולי יכול להיות אחרת, לפעמים חושבת שזה מה יש ואין מה לעשות עם זה. יצא שכמעט כל מטפלת שהייתי אצלה, והייתי אצל עוד לפגישות ספורות, מלבד שתי הפסיכולוגיות, תמיד שאלו אם עברתי איזו שהיא פגיעה, אבל לי לא זכור כלום ואני מניחה שלא הייתה. אולי בעצם אני רוצה שתחשבו שאני מסכנה... כי שוב נפלה עליי עצבות ואולי אני פשוט מנסה לעורר רחמים.

הגעתי לפגישה אבל לא הרגשתי כלום, לא כעס לא שמחה, גם לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה ולא זוכרת דבר , רק חשבתי שחבל שיש דברים שאני רוצה לומר ולעולם לא יבואו לידי קול בחדר הזה. סיטואציה לא נעימה אני חושבת שפגעתי בה והיא רק רצתה שאני אחשוב שהכל בסדר ביננו. שלמרות שברור לשתינו שיש פער שדורש גישור, אבל היא קיימה פגישה רגילה , אפילו סתמית, רציתי שהיא תגיד לי שהיא נפגעה ולא לנסות להיות יפת נפש וחזקה גם שברור שהייתה פגיעה. ולא לא להמשיך כרגיל אלא לעצור ולדבר על זה.

אז חשוב שתדסרי בדיוק את זה ...

מכירה כל כך את הפגישות האלה ואז יוצאים ותחושת התסכול והזעם וההרס העצמי והרצון לפגוע כל כך גדולים. לי עוזר לכתוב הכל כולל הכל להביא אותם לפגישה. מאוד יכול להיות שהיא נפגעה ויחד עם זאת מאוד מבינה את המקום הזה .אגלה לך סוד ...לכולנו יש פגישות כאלה את לא הראשונה ולא האחרונה..היא יודעת לשמור על עצמה וכן היא רוצה להתקדם לעבור את האבן נגף הזאת. אבל את חייבת לעשות מאמץ בשבילך ..סומכת עלייך אל תישברי תמשיכי ללכת קדימה וברגעים הקשים האלה תיזכרי בתחושה הזו הנעימה שהיא הייתה שם בשבילך..מחבקת

הי גולם, את יודעת, לפעמים יש פגישות כאלה בהן את נותרת בתחושה של אדישות שמאום לא נספג, ובכל זאת, אני מאמינה שמשהו כן. שיש איזה play אחר-כך. לפעמים אחרי שעות, ימים. משהו כן צף, והנה את כן זוכרת. משהו הצליח לחדור מבעד למעטה. אולי קצת כמו סוג של הפרייה. לעתים זה כך. וגם לי היו דברים שחשבתי שלעולם לא יתרחשו או יאמרו - ובסופו של דבר, אחרי תקופה והמון סבלנות - הם כן. בדיעבד, כן. מאחלת לך שיורגשו ניצנים כאלה. שמשהו בפנים יותר. אם לא עכשיו אז מתישהו. יימצא חרך. בוקר טוב, שבוע טוב, גשם בוא, סוריקטה

בכל מקרה אז זו הזדמנות לומר שבת שלום

אני מחפשת גם את הקול המוכר שלך. משתדלת להתמסר למציאות הזמנית הזאת ולשחרר קצת כדי שיהיה לי כח להמשיך. הצוות כאן כל כך טוב אלי וכאילו שואב אותי אל ההתמסרות הטוטאלית הזאת, להיות רק מטופלת. אני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, מקווה מאוד שלא טעינו. שירה

אני באמת רוצה להיות נוכחת. אין לי מילים לזה... אבל גם ככה אני פה. נכון?

את חסרה לי ..המילים שלך חסרות לי הצבע ....אבל בקצב שלך. וכן את נוכחת בענפים שאת נוטעת הם נעימים לי וגורמים לי לחייך ולהתגעגע אלייך.

מה נשמע? חלום

אולי תספרי קצת מה עבר עליך השבוע, תשתפי

הי רוני, בוקר, אני מחייכת לרגע. התקשורת בינכם, בינך לבין אודי, מרגישה לי כמו התחלה שבא לי לשאול: "נו, ו..." מאד הייתי שמחה אילו קצת היה מתפתח מעבר. מבינה שאת מרגישה שזה מה שאפשרי לך בינתיים. שמפחיד, אולי. אז אולי בבוא העת. נאמין? טוב שאת רוצה, ונראה לי שכולם יצטרפו אליי ומזמינים אותך בחום, שבוע טוב, וגשמי ברכה, סוריקטה

קשיי הקשר בין מטופל למטפל. מה באמת קורה בתוך הטיפול. מהי תלות. מהי הזדקקות. מהן הטיפולים השונים. וכו... מהן הגבולות הסטנדרטיים. וגם על התקשורת בעידן 2016. מבט הקשר כאל קשר טיפולי בלבד - מדריך למטופלים. מלווה בסיפורים מהחיים בחדר הטיפולים.. כזה שהמטפלת ממליצה למטופל לקרוא כבר בתחילת הטיפול.. למטופלים בטיפול הראשון. אודי יש ספר כזה?

אודי המליץ לי לקרוא את מתנת התראפיה של ארווין יאלום, מיד כשקניתי התחלתי כבר לקרוא באוטבוס...

הי, עברה בי ולא פעם המחשבה לכתוב ספר על הטיפול שלי וההיסטוריה. וגם יש לי שם עבורו בראש. הוא קצת נכתב, גם פה. בכל נקודת זמן הפיסה הייתה אחרת, והשתנתה. הייתי כותבת אותו לפי בחירותיי שלי. המטפל, שהוא איש שכותב-כותב גם הוא יכול היה בעקרון, ובכל זאת, זה שלי. סוריקטה

ניתקלתי בשיר הזה, הוא נגע בי כל כך עמוק, אני מרגישה שהשיר הזה ממש מדבר מכל תא ותא בגופי.. " מעץ עושים נייר אני דווקא הופך נייר לעץ, לעץ חיים ומשתרש בו עד אשר נבקע בו שיר הצפורים (אברהם סוצקובר) מברכת אתכם בשבת רכה, נעימה ומוארת.. במבי.

... ובבוא נובמבר עלינו שירד טל ומטר לברכה וישקה שלך, סוריקטה

ראיתי רק עכשיו ברוכה השווה ... ותודה על השיר

מרגישה צורך לפרוק אבל פחות לספר מה בדיוק...בכיתי הרבה אבל לפחות היא קצת הבינה מה עובר עליי

אודי, היא אלופה בלהיות מותאמת אליי, כל כך מנסה להראות לי תמיד שיש המון אפשרויות שפתוחות בפניי בכל נושא ולא רק עכשיו...כי החשיבה שלי הרבה פעמים נעולה על דברים או שחור לבן... תודה סיגל על הניסיון לעזור, זה בעלי ויש בינינו קשר מצוין, בנושא הזה הוא נגד גם אם זה חינם והוא אדם מאוד שכלתן. סוריקטה החכמה, ממש רציתי שתכתבי לי כי אני יודעת שהייתה הפסקה עם פגישות לא סדירות כאלה ורציתי לשמוע איך זה...והנה כאילו הקשבת לקול שלי וכתבת, את מקסימה! את מוכנה לכתוב מה עשתה לך התקופה הזו? איך היה? כי אצלי זה תמיד הכל או כלום ופתאום לנסות אחרת...זה שונה מאוד ממה שאני מכירה. אודי, קורה שאפשרות כזו יכולה להיות בטיפול? של בדיקה או מצורך נסיבות להיפגש מעט? מה דעתך על זה? זה פותח אפשרות שונה...ומעניין מה זה יעשה לי...מכריחה את עצמי שלא לברוח לגמרי אלא לקחת את האפשרות של פגישה אחת לחודש...מה דעתך? יעבוד? סומכת עליה אבל רוצה לשמוע אותך, טוב?

הי מיכל הטובה, האמת שאודי ניסח את הדברים מדוייק מכפי שאוכל אני. אכן, זה לא טיפול, אני קראתי להם מפגשי עדכון. אין בפגישות עבודה טיפולית. לי יצא קצת ששכחתי את ה'שפה'. עם החזרה לפגישות קבועות, חד שבועיות - יש גם עבודה טיפולית. פתאום בא לי לומר שאין על אנליזה ואני מתגעגעת אליה (בקריצה גם לבמבי). מאמינה שכל אחד מרגיש אחרת, גם ההתרחשויות בחיים לעתים אינן צפויות ומשנות את התמונה ואופן הפעולה. שבוע טוב, סוריקטה

יקרה מה שלומך ...חושבת עלייך כאן עבורך גם אם קצת צולעת .מקווה שבטוח לך עכשיו ויש קצת שקט בראש ...מחבקת

אביב יקרה, רואה שקשה לך מאוד ואת נקרעת. אבל כהרגלך ממשיכה להאחז ולעלות על הגל. תודה על החיזוקים שאת שולחת. שלך שירה

תודה על המילים החמות ותחושת הקירבה שירה

אודי תוכל לבקש שידברו בשפה נקיה יותר? אודי זה לא מפריע לך?

התכוונת אליי? לפעמים לכתוב בלי חסמים לסגנון השפה זה סוג של פורקן בשבילי.... אני אוהבת לקלל בטקסטים שאני עצבנית ולפעמים אפילו בצחוק... לא רוצה שיקחו את זה קשה.. אולי בפוסטים אחרים שיצא לי 'קרבי' אני אציין בכותרת 'טריגר סגנון שפה' למי שרגישים להתקל בהתנסחות בוטה שמפריעה להם... במציאות אני מדברת נורמלי כמעט תמיד אגב ;)

אני תמיד תמיד מביאה את הקושי. הכי כנות הכי שקיפות כל הזמן .לפעמים הכנות שלי כמו שלה כואבים. ושוב אני כאן וזה בדיוק הייתה הכוונה שלי האם נכון לבוא לכאן כדי לפתור את קשיי הטיפול . תקופה ארוכה מרגישה שאני זאת שמחזיקה את האמונה שהעגלה תזוז. אתמול היא כתבה לי שלא בטוחה שיש לה את היכולת לתת לי את מה שאני צריכה אבל היא מוכנה ורוצה לנסות שוב . הראש המעצבן שלי חוזר כמו תקליט על המילים הכואבות לא בטוחה שיכולה ..במקום על מוכנה ורוצה לשנות.... ואולי באמת צריכה לוותר ונלחמת כמו לביאה ...לפעמים חושבת שהיא מחכה שאני אלך בטוחה שרוב המטופלים היו פשוט נוטשים ואני לא מוותרת. אולי צריכה לקבל שנגמרה הדרך ...אני מסתכלת על חנה וחושבת לעצמי איזה אומץ . אודי אני פשוט יודעת שאנחנו יכולות זה כמו בגד תחרה עתיק ויפיפה שפרום בקצוות והבד קצת נחלש אבל ביד מומחה אוהב ומיומן זה אפשרי .ואולי אני צריכה לקבל שהיא לא יכולה . אם היא לא בטוחה מי אני שיהיה בטוחה .מרגישה שמחזיקה את החיים שלי ביד אני לא יכולה לנשום בחרדה קיומית ממש ...

תמיד אמרתי שהיא מיוחדת שהכנות והאנושיות שבה זה הדברים שאולי הכי קשים לי אבל שאני הכי אוהבת.תודה שהזכרת לי שדווקא זה זה הרצפה האמיתית

האם גם למטופל שלך היית אומר אתה נשמע אבוד ומיואש??????????

שזה קרב אבוד מראש?

אודי יש בי פגם גופני... משהו שנולדתי איתו ולא ניתן לתיקון. והוא מפריע לי מאוד! גורם לי לשנוא את הגוף שלי, ולהתבייש בו מאוד. אמא שלי הייתה מעליבה אותי לפעמים על כך שאני כזו. זכורים לי כל מיני משפטים שהייתה אומרת. קשה לי ללמוד לאהוב את הגוף, למרות המגרעה הזו וכשאני מביטה בעצמי במראה - אני פשוט נעצבת מאוד. אני לא אוהבת את הגוף שלי. אני שונאת אותו מאוד!!!!!!!!

כמעט לכל אחד יש איזה פגם בגוף או באישיות. מי שיאהב אותך באמת יקבל אותך איך שאת. העיקר שזה לא פוגע בבריאות ואת יכולה להסציר את זה מתחת לבגדים.

הי אודי, אני מאושפזת... קשה לומר את זה. לא פשוט להיות כאן, אבל הגעתי לקצה. לא הצלחתי למצוא נקודת אחיזה בתוכי או שביב של כח. סערת הרגשות הלכה והקצינה ותחושות קשות של בדידות יאוש וחוסר ערך תפסו שליטה. זה עדיין בסדר לכתוב כאן? אם לא, פשוט לא תעלה את ההודעה. אודי הודעה אחת שלי מיום שני נותרה ללא מענה. תוכל? תודה שירה

מאחלת לך רק בריאות טובה ושתוכלי להתמודד עם החיים. באהבה הופ

אתה יודע ? אני אצל אמא צביה מיוני 2009. בחודש הראשון זה היה טיפול של פעם בשבוע, אח"כ נפגשנו פעמיים בשבוע במשך 5 חודשים. ואז היא אמרה לי שאני ראויה לאנליזה והתחלנו להיפגש 3 פעמים בשבוע במשך עשרה חודשים. וזה הפך לאנליזה של 4 פעמים בשבוע במשך שנה. ומאוקטובר 2011 נפגשנו 5 פעמים בשבוע. חלו שינויים טכניים בזמנים שלה, וגם בשלי. לא מצאנו זמן לפגישה חמישית ולכן מאוקטבר (אחרי סוכות) ירדנו ל 4 פגישות בשבוע. זה מטלטל אותי.. הרעיון לרדת ל 4 דווקה בא ממני. ישנו קורס שממש רציתי להשתתף והוא מתקיים בדיוק בזמן היחידי שאמא צביה פינתה עבורי למפגש החמישי.. מרגיש לי אחר.. לפעמים אני אפילו שואלת אותה אם היא זוכרת אותי.. משונה כזה... מה דעתך אודי ? אולי הייתי צריכה לוותר על הקורס ?

מה את רוצה לקבל על חמש קילו ראשונים שאת מרזה? אנחנו כאן בפורום, כולנו, נתן לך משהו פיזי או ווירטואלי אם את מרזה חמש קילו? עובר?!!!! יאלה קדימה לסתום את הפה, לאכול בלי סוכר לבן בלי קמח לבן, מלא פירות ומלא ירקות, עוף ודגים לעשות ספורט, לכי כל היום שלושה קילומטר בחצי שעה, זה יוצא 6 קילומטר לשעה. התחייבות שלי תוך שבועיים את מרזה חמש קילו. עשינו עסק?? יאללה, להתחיל מייד! ללכת לחנות ספורט לקנות משקולות של 2 קילו, כשיהיה לך אותם אתן לך מספר תרגילים יאללה, לא לשבת ככה, להכין מיד סלט, להעמיד ירקות לביטול באידוי, יאללה, מספיק, להתקלח, ולהחיל ללכת, דווחי לי איך היה.

קודם כל זה שאת מבטיחה בשם כולם שניתן לה איזו מתנה- תיאמת את זה עם אודי ועם יתר משתתפי הפורום או סתם החלטת לדבר ולקבוע דברים בשם אנשים אחרים על דעת עצמך? דבר שני אין לי מושג למה פנית להופ בנושא המשקל והחלטת שהיא צריכה לרזות אולי פספסתי משהו.. אבל גם אם כן מאיפה לך שזה מתאים לה ולא יחווה כצעד פולשני מטריד להתיימר להתערב לה ככה בנושא? היא הזמינה את שירותייך? ואם כבר התיימרת להציע לה את הטיפים שלך לישועה משקלית- מה את יודעת על נתוני הגובה משקל ומצב בריאותי שלה שאת מציעה לה ככה בשליפה פראית 'תוכנית אימונים ודיאטה' ומתיימרת לקבוע לה איך להתאמן ובאיזה קצב לרזות?? 5 קילו בשבועיים??? את מתחייבת לה?? וואלה יופי. לרדת בקצב של חמש קילו בשבועיים זה בכלל לא דבר מומלץ לעשות אגב.. את תתני לה תרגילים? איך בדיוק? את מאמנת כושר אישית שלה וקבעתן להפגש? ו'יאללה לסתום את הפה?'"... כרגע הייתי ממליצה את אותו טיפ לעוד מישהו, ודי לחכימא ברמיזה. יש ככ הרבה סיבות רגשיות מאחורי נטיה להפריז באכילה שהדבר הכי מטומטם שאפשר להגיד למישהו זה 'יאללה לסתום את הפה'. הקאוצ'ינג הוולגרי שאת מפגינה כאן יגרום לורדה רזיאל ז'קונט להחוויר. יאללה דיו דיו... קדימה. בואי תפתרי לכולנו את כל הבעיות בהינף לשון ומקלדת. לחשוב שלקחתי אותך ברצינות לרגע. אני מתחילה לחשוד שאת סתם הגעת לכאן להטריל . דווקא מתאים לך להיות מאלה שמבטיחים שינויים אינסטנט בתור אחת שהמליצה לי לא ללכת לקורסים קיקיוניים... את בעצמך נשמעת ככה- כריזמטית ויומרנית. יש לך כשרון לזה. כדאי לך לממש קריירה בכיוון. עוד תעשי כסף מלסחוף אחרים אחרי המילים והדירבונים שלך. כדאי לך- יהיו לך תעריפים! שיט אני כבר מקנאה. עזבי אצלי הכל מקנאה באמת. רוע לב אני. תשאלי את אודי- הוא כבר הסכים פעם שהרווחתי ביושר את הזכות שהתמונה שלי תפורסם ליד הערך 'צרות עין' במילון המונחים הפסיכואנליטיים השלם :( איזה רוע! Me . מה. הלכתי.

הי סנדיי, בוקר יום ראשון :-) את נשמעת כמו מאמנת ספורט, ומזכירה לי שאני עצמי עליתי חמישה קילו, וזה קצת, רק קצת מידי. אוסיף בהמשך לדברייך מעט את דעותיי לקוראים, אם אפשר - שיטת הבולדוזר עשויה להתאים לחלק מהאנשים וזה יכול לעבוד באופן מצוין, ואילו לאחרים היא עשויה לגרום להתכנסות, או לתגובת התנגדות, רגשות אגרסיביים, או גם תחושת אשמה, כך שנראה לי שיש לקחת זאת בחשבון ולהתמודד גם עם זה. אם כבר מתחילים בניסיון ירידה במשקל, וגם זה אינו דבר של מה בכך (בעיניי, לפעמים צריך לתפוס איזה גל בעיתוי הנכון) , אני בכ"א מאמינה בקצב מדוד ואיטי. תלוי, כמובן, במשקל ההתחלתי ומתייחס אליו. ירידה של חמישה ק"ג בשבועיים עבור אדם עם עודף משקל צנוע למדי – לתפיסתי ולהבנתי היא מהירה באופן מוגזם. היא עשויה לשנות איזונים עדינים פנימיים, להיות בלתי יציבה ובעקבותיה מגיעה תופעת היו-יו המוכרת, שבסופה, ברוב המקרים מגיעים גם למשקל אף גבוה יותר מזה שהתחלנו בו. קשה מירידה במשקל היא שמירה עליו, על ההישגים לאורך השנים. לעתים אנו נפגשים עם מחלות, בעיות בריאותיות, תרופות וכד', בעטיין המשימה יכולה להפוך לבלתי אפשרית כמעט. הייתי ממליצה להיתמך בדיאטנית קלינית או רופא משפחה לשם התחלת התהליך ומעקב שיותאמו אינדיבידואלית לאדם, בהתחשב בכושרו ומצבו הבריאותי. עבורי, למשל, גם נחוצה תמיכה נפשית נוספת. שיכולה לבוא הן מהסובבים, קבוצות, או אנשי מקצוע. אני גם אומרת שאם עודף המשקל (אם בכלל, ואובייקטיבית) אינו נוראי ומאוזנים עליו - עדיף 'לא לגעת'. שוב, היות שמדובר בסיכון של יציאה מאיזונים. ולכן, גם עכשיו, אישית, אני משאירה את המצב כמות שהוא. ואולי, אם אוכל לדרבן את עצמי בשקט ובחשאי – אגדיל מעט פעילות גופנית ובהדרגה. שבוע טוב, סוריקטה

הופ הגדירה את עצמה כשמנה, אז אני מתארת לעצמי שהיא מדברת על משקל עודף שמעל 15 קילו או עשרים קילו אבל עזבי, אני ממש לא חושבת להתייחס יותר להודעות שלה, אגב, אני בהחלט חשבתי לארגן לה איזה מתנה אם תרזה, בעילום שם דרך אודי, אבל היא לא מחפשת עזרה, היא מחפשת לגיטימציה לייאוש שלה, אז אני לא הכתובת.

אולי תספרי לנו דברים חיוביים? לכל בן אדם יש דברים טובים לצד הקשיים. אשמח לשמוע ממך.

חמודה גם את. דווקא יש דברים טובים. הייתי במצב רוח מדוכא מוקדם יותר הערב. בכיתי. שוב הייתה לי מן נסיגה וכבדות בהרגשה ונדמה לי 'יריתי' פה איזה פוסט תוקף ביצירתיות על ההיא... מבחינתי זה סוג של ביטוי יצירתי לכאב או הרגשה שלי... בכלאופן הייתי צריכה לעשות משהו. ללכת לאימון גופני ולא היה לי חשק וסחבתי את עצמי ובכיתי בפנים. בלב. ושהגעתי לשם בכיתי בשירותים חרישית.. ואמרתי לעצמי 'תאספי את עצמך. תכילי את זה בפנים וצאי להתאמן'. והצלחתי. והיה לי אימון כיפי והשתפרה לי ההרגשה לגמרי אחכ שחזרתי הביתה. עכשיו אני לא ביאוש/כבדות/דכאון/כעס. סתם נחמד לי. גם אכלתי נורמלי ומווסת. אגב הבולימיה שלי יחסית התמתנה בחודשים האחרונים וזה מעודד אותי. אני חווה כאב רגשי אבל אולי זה שווה לחוות אותו במקום להשלט ע"י הסימפטום.. מקווה שבאמת זה שיפור אמיתי שיתמיד ורק ימשיך להשתפר. הלוואי. הנה נתת לי הזדמנות לכתוב משהו טוב !

לקרוא אותך ...מימה רעיון סתם עם נראה לראה לך אולי תשתלי כאן עץ חיובי כל שבוע זה יעזור לך ויעזור לכולנו מה דעתך ..

קראתי את הודעותיכם אודות קנאה באחרים שיותר מוכשרים. מיכ תרשי לי שלא להסכים אתך, כשרוני או לא, כל אחד יכול להתקדם. אני קרעתי את עצמי בתואר כדי לקבל 100 ומצטיינת דיקן, מישהי פחות מוכשרת שהייתה קורעת את עצמה כמוני הייתה מסיימת עם 80, והיה לה מקוצע ביד. אם לא הייתה פסיכולוגית הייתה עובדת סוציאלית קלינית. יש רף רחב בהמון מקצועות ריאליים ולא ריאליים, וכל אחד עם היכולות שלו יכול למצא את התחום שמתאים לו ולהשקיע שם ולקרוע את עצמו, והוא יוכל להתקדם. כפי שאמרתי גם מוכשרים קורעים את עצמם כדי להיות יותר מושלמים, אבל כל אחד יכול. הכי קל לומר אני לא יכול, לא מוכשר, אין לי את זה. החכמה היא להציב אתגרים, ולפעול על מנת להשיג את אותם אתגרים. צריכים להציב כל פעם אתגר שהוא בר ביצוע, לכבוש אותו ולהמשיך הלאה לאתגר הבא, כל אחד לפי היכולות שלו, לפי הספיד שלו, לשבת ולחבק ידיים ולומר אני לא יכול, בוודאי שלא תקדם אף אחד. הופ... תתחילי לאחות את השברים, תתחילי לבנות, לפני שבונים הורסים, את ההרס עשית, פינוי בינוי, הרסת ועכשיו את בונה, הציבי אתגר בר ביצוע, אפיה של עוגה טעימה, נקיון יסודי של הבית, הזמנת אורחים לסעודת שבת, עשי משהו שיכניס לך את האור הביתה

עד כמה שידוע לי הרף של ממוצע גבוה הוא רק ברפואה בפסיכולוגיה, כל המקצועות האחרים מקבלים תואר עם ציונים נמוכים, בראיית חשבון ציון 60 זה עובר, עריכת דין ציון 65, ונדמה לי שכל המקצועות האחרים הם גם בין 60-65, כך שמי מי שלא גאון יכול לקבל את התואר. ומיכ אני רוצה לומר לך, שבעיות קשב וריכוז הרבה מאד פעמים מעידים על כשרון עצום שיש בבן אדם! הרבה מאד מחקרים מראים זאת, פעם היו קוראים להם שובבים, היום נותנים להם ריטלין, אבל עצם העובדה שלי שיש בעיות בקשב וריכוז לא מוכיחה על חוסר יכולת ללמוד, ואגב היום כל המכללות והאוניברסיטאות נותנים אפשרות של בחינות מיוחדות למי שיש לו בעיות של קשב וריכוז, והם מגיעים לתוארים מאד מאד יפה. אם את מרוצה מהמקצוע שלך, זה נפלא וטוב, ולא אומרת שצריכים לשנות, אבל אם פעם תרצי להחליף, תאמיני בעצמך ותוכלי.

רק אותי זה מטריד?

את לא היחידה.. גם אני חשבתי על זה..

לדעתי לא מומלץ להניח הנחות ולעשות "אאוטינג" בפורומים אנונימים. גם אם זה נראה ממש נכון. אני יכולה לספר לך סיפור אישי. לפני 10 שנים נכנסתי לאיזה פורום וספרתי בעיה מאוד בוערת שלי. משהו שהדיר שינה מעיני. שתפתי במשהו אישי, והייתי אמיתית. מישהי מהדומיננטיות ענתה שזה נשמע לה מצוץ ולא אמין ואפילו נדמה לה שגבר כתב את זה . אף אחת אחרת לא התיייסה להודעה. זה צרם מאוד וצרב וכאב. אף פעם לא ניתן לדעת מי באמת עומד מאחרי המסך. מאז הגישה שלי להתמסר לסיפור. להאמין למי שכותב ב- 100 אחוז. אם הוא מתחזה, זה בודאי עונה לו על צורך מסוים.

בעלי קנה לי בושם עם ריח גן עדן. וזה כיף להתבשם.

גם לקבל מתנה גם לאהוב אותה וגם לדעת לראות ולהנות מהדברים הקטנים. תתחדשי.

הופ נהדר תמשיכי בטוחה שתימצאי עוד כמה דברים חיובים וטובים בחייך :)

ממתי קיבלת אישור לעשות לאנשים דיאגנוזה ולהחליט שהם צריכים פסיכיאטר?הצורה שבה כתבת למימה מעידה על התנשאות כלפיה. אומנם אני לא מכירה אותה ולא יודעת מה הבעיות שלה אבל צהזמן הקצר שהכרתי אותך נבנתי שאת רוצה לתקתק את חייהם של אנשים אחרים צהלי לדעת מה הם באמת עוברים בחיים?

לדבר דברים שנשמעים טוב ונכון גם אני יודעת.. ובכז היא השקיעה מאד בהתייחסות אליי וזה לא מובן מאליו. השקיעה מחשבה וזמן.. ובסהכ הכוונה הייתה טובה נראה לי.. לא התרגשתי מ'האבחונים ' שלה. אחרי הכל צריך להיות ממש סנילי מסטול למי שעוקב אחריי הודעות שלי כאן זמן מה כדי לא להתרשם שיש משהו כפייתי בעיסוק שלי בטיפול שעברתי... בכלל לא מכחישה את זה. למרות שזה פחת יחסית! אני פשוט טוענת שזה סוג של משקע שלילי שנוצר ברגש/זכרון . כמו 'תופעה' כי הטיפול נקטע בשלב מסוים ולא זכה להתרומם ממנו הלאה... לא היה לי טיפול 'שוס'...כיום (7 שנים אחרי!) מנסה אחד אחר. אפילו כמה.. לפחות אני מנסה דברים חדשים לצד ה'באג' בזכרון הרגשי. מאמינה שעם הזמן הוא ידעך יותר ויותר... גם בלי תרופות :)

קראתי את ההודעה שלך וממש הופעתי פעם הראשונה שאני רואה שאת מודעת לדברים כפי שהם במציאות רק רוצה לומר לך מתוך נסיון שיש לי, לא על עצמי, אך כאלו שאני עוזרת להם, שלא פעם טיפול תרופתי אפילו של חודשיים פותר את הבעיה עכשיו טיפלת בבחור ששנתיים התייסר בלי סוף, ולאחר שהחל טיפול תרופתי תוך ששה שבועות היה לבן אדם. אין לך מושג עד כמה התרופה עוזרת וכמעט אין לה תופעות לווי, לפתע זה כאילו ענן של אובך מתרומם, ואפשר לראות את השמש.

איך שהוא מצאתי את עצמי מדברת עם המטפלת הקודמת ומגיעה איתה לנקודה שעברתי למטפלת חדשה... היא הבינה אותי מאד היא הסבירה את הבעייתיות שלי בקשר ואת ההשלכות,היא השאירה דלת פתוחה.. היא שומרת את השעה שלי :( פתאום אני אוהבת אותה:((( זה בסדר לספר למטפלת החדשה על השיחה בינינו? (אודי, איש וירטואלי יקר, אמרת נשוב ונפגש ביום חמישי איזה כיף שאתה פה)

הזכרת לי את עצמי.הייתה תקופה קשה שהיא בעצם עדיין והלכתי לטיפול מסובסד.כתבתי את זה למטפלת שלפני טופלתי אצלה הרבה זמן.היא אמרה שאוהבת אותי,מאמינה בי ומעריכה ומאחלת לי וכו'.סיכמנו שאשתף אותה מה איתי אם ארצה.שבועיים היה נחמד.אחר כך היה שבוע מטורף והבנתי שהטיפול החדש לא טוב לי וגם המטפלת החדשה הזו נבהלה.נפרדנו.מצאתי את עצמי בוכה לטלפון של הראשונה שאני רוצב הבייתה ושתאסוף אותי...וחזרתי הבייתה...והתחלתי להעריך אותה הרבה יותר...ככה זה היה אצלי... חלום...

תגידי מתי למדת לעשות אבחונים לאנשים

הופ.... ניסיתי לעודד אותך, לא לאבחן אותך, אבל אני מכירה ומטפלת בהמון המון מקרים. מה שכתבתי לך היה רק כדי לעודד ובאמת חשבתי לארגן לך פרסים, לשלוח לאודי שישלח לך ללת.ד. שתוכלי להישאר אנונימית

מה זו ההודעה הזו שכתבת??? למה אני מרגישה שאת כאילו נוטשת ...? זה לא הוגן, יש פה כמה אנשים שעבורם הנוכחות שלך קריטית.

אני לא נוטשת אני כאן .אבל כן אני מוכרחה להיות כל כולי בטיפול. היום הגעתי למצב שהיא זאת שלא מבינה ממנה אני פוחדת וכו וכו ואודי הוא זה שאוסף עוזר שומר וכו זה לא נכון ..היא המטפלת שלי היא שם עבורי אני חייבת לחזור להרגיש בטחון בטיפול גם עם המרחק שלקחה. ובנתיים אני ככ כאן .מחבקת חיבוק עדין ועוטף

אכן אביב, את דמות מאד דומיננטית פה, ואנשים בונים עלייך. הייתי רוצה להאמין שזה עושה לך טוב באיזה מקום. להיות משמעותית עבור הזולת. אני מכירה שגם ליותר מידי יש אלמנט מזיק. וגם את הקונפליקט. אבל, כמובן, לחלוטין מותר וחשוב שראשית תשמרי על עצמך ומצטרפת לדבריו המדוייקים והיפיפיים של אודי שם למטה. ממש יופי שהתחלת משהו חדש חדש ואת נהנית. סוריקטה

אני אדם פגוע אני נאבקת כל יום בדיוק כמו כולם כאן. בקלות אני יכולה להיות במקום הנמוך וכן גם במקום שעוזר לעצמו ואסוף ולומד ועובד ועוד . נכון שתומכת כאן וכן אוהבת לעזור וכן זה עוזרנגם לי להשאר באופטימיות ובמקום טוב של החיים. אבל יחד עם זאת גם אני כאן כי אני נטולת כוחות ועם קשיים ומשתדלת להיות כאן בשני המקומות .כרגע במקום חלש שפשוט רוצה להעלם .. במקום שמבין שהוא צריך את כל הכוחות להחזיק את הספינה לא לטבוע לי. בקשר למטפל הוא צודק רק שהוא אמר לך את זה בדיעבד לי זה נאמר ישירות וחוץ מזה אני מרגישה את המרחק שהיא לקחה כדי לשמור על עצמה . אני רואה אותה מתכווצת לפינה כשאני ניכנסת ויחד עם זאת החיבוק שלה חזק כזה שאומר על תוותרי אני איתך. האמת מבלבל

כתבתי הודעה היא נעלמה לה בשרשור של גולם אלי ...כנראה מן הסתם שם מקומה חבוייה ונעלמת כי שוב אני כאן דקה אחרי שכתבתי שאנסה שלא... עצוב אודי הרסתי לעצמי את הטיפול ..איך יכול להיות שמערכת יחסים חזקה ככ שיש אכפתיות ואהבה משני הצדדים ובכל זאת לא מוצאות את הדרך. שתיינו השתניינו ככ והיא כבר לא בטוחה ביכולת שלה לעזור . אודי אם היא שכל כך אוהבת אותי ואכפת לה ממני לא מוצאת דרך לטפל בצדדים הקשים האלה אז מי כן . זה אומר שלעד נידונתי להשאר איתם לבד עם עצמי ...יודעת שאני חייבת.להרפות ולתת לטבע לייקום לעשות כדרכו ולהאמין שמה שיהיה יהיה לטובתי אבל פוחדת ככ. עד שבוע הבא אני לא אחזיק מעמד הפעם נשב ונחליט לאן מועדות פניינו.. אודי תחזיק לנו אצבעות בבקשה

לפעמים מתמכרים, אז צריכים לאזן את המינון, והכל יבא על מקומו בשלום.

את יודעת אביב יקרה, בזמנו אמר לי המטפל שלאורך שנות הניסיון שלו הוא לא מצא כל קשר בין רמת האהבה שלו למטופל לבין היכולת שלו לעזור. בזמנו גם תהיתי לאיזו קבוצה אני שייכת... מחזיקה לך אצבעות, והרבה תקווה, באמת באמת. ואוסיף דבר שכבר נדמה לי הזכרתי כאן - המטפל שלי אמר שלא פעם חשב לוותר עליי, שהיה פסימי מאד לגבי הטיפול בי, וזה בסדר ומובן שהוא חשב, אבל בפועל זה לא בוצע, ואולי זה מה שחשוב. אז אולי יש רגעים שבהם קשה להאמין. מה שכן, מפגשים עם קולגות שלו פתחו בפניו ראייה קצת אחרת, ואני מאמינה שזה תרם. בוודאי שמחזיקה אצבעות, סוריקטה

לא נראה לי שיש קשר כל כך בין אהבה לבין יכולת לעזור...להפך, זאת גדולה מאוד גדולה לדעתי לומר אני אוהבת אותך אבל לא בטוחה שאני יכולה לעזור או מתאימה עבורך!! ראי ערך חנה, כמה כוחות, לה ולמטפלת למצוא משהוא אחר שיתאים, איזו גדולה לומר שקשה להודות בקושי.... היא מדהימה אותי ממש ביכולות שלה!! בהצלחה באשר יהיה, מחזיקה אצבעות! ואגלה משהו שפעם סיפרתי פה שלפני הטיפול כשהתחיל משהו רציני ומשהיא בעבודה שחשבה שתעזור לי היא ניסתה והיא לא מקצועית בזה אלא מקצוע קרוב לזה, עד שהכל הסתבך והגעתי לטיפול והמטפלת אמרה שחבל שהיא לא שלחה אותי קודם כי הדבר נסחב המון זמן בניסיון שלה לעזור..והכוונה הייתה טובה ואהבתי אותה והיא אותי כנראה (היום אני חושבת שכך היה, אז לא חשבתי שהיא אוהבת אותי)רק שהיא לא ידעה לומר שהיא לא מתאימה לזה ולא כיוונה אותי לטיפול פסיכולוגי והיא לא הייתה המקום הנכון.....למרות שאצלך יכול להיות שזה אחרת והיא כן יכולה רק את לא ממש בטוחה ואז גם היא ויכולות להיות המון סיבות....בהצלחה ואיתך, מיכל.

הפתעתי אותה כשהבאתי לה שני ספרים שמעידים על הקשר בנינו ועוד משהו בכלל עליי שלא כל כך מדובר היא אמרה כי אני מרגישה שלמה במקום הזה..והיא צודקת (האמונה שלי)היא אמרה שזו מתנה להאמין בבורא עולם.. הפתעתי אותה כי היא לא חשבה שנפרד נראה לי. אמרתי לה שהחלטתי שנפרד, אני לא שלמה עם זה :( אבל אפרד ואעשה זאת בלי לברוח..פשוט להגיע שבוע הבא ושבוע לאחר מכן למקומה החדש וזהו. היא הציעה לבוא פעם בחודש רק כדי לראות מה איתי...לא טיפול כמובן, וזה יהיה כל כך שונה אבל יתן לי מענה וגם הדלת לא תסגר לעולם.....היא תמיד אומרת שאוכל לקבוע איתה...אמרתי לה שאני אוהבת אותה והיא אמרה שגם היא אותי :) ממש צמרמורת...עשיתי מעין סיכום בפגישה על כל מה שעברנו יחד....והנה הפתעתי אותה ואמרה שגם היא תתכונן לפרידה כזו :( אוףףףףףף אמשיך לעדכן כאן ואתכם לא עוזבת...אוהבת אתכם מאוד, אודי אתה אדם יקר! ליווית אותי כל תקופת הטיפול ממש מהתחלה...כבר כמעט חמש וחצי שנים, מאמין? תודה לך, מיכל.

הי מיכל יקרה, את סה"כ נשמעת טוב עכשיו. איכשהו נראה לי שיש כאן עוד קפיצת מדרגה להתקרבות. אולי. גם אצלי במהלך הטיפול הייתה פרידה. מאד קשה וכואבת לי. גם בתקופת ה'אין טיפול' נפגשתי איתו אחת לחודש חודשיים. פגישות עדכונים, לא ממש עבדנו, ואחרי כשנה וחצי שנתיים חזרנו למתכונת של אחת לשבוע. אולי לפעמים צריך לתפוס את המרחק הזה כדי להתקרב יותר וממש. התקרבות בריאה של קשר. אולי מפיגה חלקים הרסניים בו. ואגלה אולי סוד. גם אני קשורה, מאד. למטפל, לנוכחות של אודי כאן ועוד. אולי אני סגורה ולא מראה וחושפת כמו אחרים, את התלות, ההצטרכות וההזדקקות, אך העוצמות גדולות מאד והתגובות הרגשיות נחוות גם נחוות. בוקר אור, סוריקטה

רק אם לא מעורר דברים ישנים את יכולה להסביר על הפרידה שלך ממנו . אני הצעתי לה מכוון שיש לה עוד תחום עיסוק שהוא גופני לעבוד רק על הגוף ולהפסיק כרגע את השיחות כדי ליצור התרחקות ולאפשר שוב קרבה.

את מקסימה כל כך! בדיוק רציתי שתכתבי לי כי זכרתי שאצלך היה משהו דומה במפגשים...את יכולה להוסיף איך היה לך ואיך כיום? זה סדיר היום?

את לא הולכת לאהוב את הפוסט הזה, למרות שאת טוענת שאת רוצה לשמוע את האמת כמות שהיא, ולא רוצה שיסתירו ממך. אז אומר לך מה אני חושבת, וכיצד תוכלי להשתנות לפי דעתי. 1. את מקבלת קצבה מבביטוח לאומי. את הקצבה הזו לא מקבלים מבלי להביא אישורים רפואיים מתאימים ולעמוד בפני וועדה. ישנן שני סוגי נכויות האחת נכות פיזית, והשניה הא חוסר יכולת להשתכר, מי שמקבל אחת לא אומר שיקבל את השניה. אדם יכול להיות עוור, אבל הוא מרוויח היטב כך שלמרות שיהיה לו נכות של מאה אחוז פיזית הוא לא יקבל את הקצבה של חוסר יכולת להכנסה. מכיון שאת טוענת שאת מקבלת קצבה, אז יכול להיות אחת מהשתיים, או שבאמת יש לך בעיה פיזית/נפשית ולכן את לא יכולה להשתכר, או ששיקרת את הוועדה, הבאת תעודות רפואיות שקריות, ועשית להם הצגה בוועדה. את יודעת היטב שרק במקרים של שחור ולבן הביטוח לאומי מאשר מידית את הנכות, ברוב המקרים, הוא מסרב, הולכים לוועדת ערר ואם לא מצליח הולכים לבית משפט, ואז שולחים אותך לוועדה נוספת של ערר אם קבלת את הקצבה על פי מסמכים אמיתיים, אז באמת שיש לך בעיה אישית אמיתית של עצמך ואין לך מה להאשים את אף אחד אחר באותה בעיה, ולראיה על פי בדיקות מקיפות שעשית אכן אין לך יכולת להרוויח. אם שקרת אותם בוועדה, ועבדת עליהם, ואת מקבלת כספים במרמה, את בוודאי לא יכולה להאשים אף אחד אחר, וזו הייתה צריכה להיות יזמות וביצוע שלך!!! אז בוודאי שאת לא יכולה להאשים אף אחד אחר בכך, אלא לקחת אחריות על מה שעשית. 2. לדעתי יש לך בעיה אמיתית של אובססיה וכפייתיות, הכתיבה שלך מראה בצורה ממש קלאסית את הבעיה שלך, אי אפשר לטעות בה, אם רק תדפיסי את מה שאת כותבת כאן, ותביאי אותם לפסיכיאטר אני מבטיחה לך שהוא ייתן לך תרופה נגד כפייתיות. תקשיבי היטב מימה – כאשר תקבלי את התרופה כל החיים שלך ישתנו, את תהיי בן אדם שמח, בן אדם מרוצה, בן אדם שלא טוחן מליון פעם עוולות שעשו או לא נעשו לא, את תהיי מוכנה כדי להצליח בחיים. כל עוד את סובלת מאובססיביות וכפייתיות, ואת סובלת מזה, את לא תצליחי להמריא, שום טיפול לא יעזור. ואגב, התרופות הללו הם לא לעד, יתכן ותקבלי אותם למספר חודשים ובזה יסתיים העניין. 3. לעניין תעריפים, הם לא נופלים מהשמים, אנשים עובדים על זה קשה מאד, כן, כמו שהמטפלת שלך אמרה שהיא עבדה על זה קשה מאד. אם תקחי תרופה נגד כפייתיות, תרגישי שאת מסוגלת ללכת ללימודים, ללמוד ולהתקדם, ויתכן בהחלט שהביטוח הלאומי יממן לך את הלימודים. 4. יש לי הרגשה שאת לא עובדת כי נוח לך לקבל קצבה בלי לעבוד! זו לא רק בעיה שלך אלא של הרבה. הביטוח הלאומי הבין את זה, ולכן החוק בביטוח לאומי הינו (אני מדגישה שאת לא מקבלת ממני ייעוץ משפטי כלל וכלל, וכל מה שאני אומרת הוא בגדר המלצה בלבד, וכדי לדעת את המעמד המשפטי ו/או הרפואי עליך להתייעץ עם עורך דין ו/או רופא בעניין!), לכן בביטוח לאומי ישנו מדרג, אדם שמקבל קצבה ועובד לא מפסיקים לו אוטומטית את הקצבה, אלא רק מעל סכום מסוים מורידים סכום מסוים, וכן הלאה, ואת יכולה להרוויח יפה מאד עד שיפגעו לך ממש בקצבה, מדובר על כמה אלפי ¤ לחודש. בנוסף בזמן הלימודים בוודאי שתקבלי את הקצבה. אז תפסיקי לקנא בכל מי שהקדיש ועמל ועבד וטרח, אין ארוחות בחינם, מזה שתקללי, ותצעקי ותאשימי, ולעולם לא תקחי אחריות על מעשיך, מזה לא תקבלי תעריפים!!! כבר הצעתי לך פעם ללמוד משפטים, אני חושבת שזה יתאים לך, אבל את תצטרכי להתאמץ, זה לא בא לבד. 5. עם כל הכבוד, אני ממש לא חושבת שהמטפלת הייתה צריכה לתת לך ייעוץ תעסוקי או לימודי, היינו התפקיד שלה הוא לא לומר לך אם ללמוד בפסיכולוגיה או לא, את אדם בוגר, והיית בן אדם בוגר, יכולת להסתכל בגוגל מה ההליך כדי להיות פסיכולוג, היית מבינה בדיוק, שצריכים להוציא תואר ראשון, ורק המצטיינים מצליחים להתקבל לתואר שני, וזאת אחרי שעברו עוד מבחנים מפרכים שהמון נכשלים בהם, ולאחר התואר השני את צריכה לעשות סטאג' נדמה לי לשנתיים, וזה לא סתם סטאג' כמו בתוארים אחרים שאפשר להחתים כרטיס אלא זה סטאג' רציני מאד, ורק אחר כל הדרך המייגעת הזו אפשר להיות פסיכולוגית. את לא הגעת אליה כאחת שלא אחראית למעשיה, והיא לא הייתה חייבת לתת לך ייעוץ אם כן ללמוד או לא ללמוד. בתור אדם בוגר, זו אחריות שלך, ורק שלך, להחליט אם את לומדת או לא, לדעת אם את מתאימה או לא, ואם הקצבה נתנה לו בכלל חוסר יכולת להשתכר, היינו שאין לך את הכישורים לכך, תאשימי רק את מי שברא אותך. אבל אם זה עניין של משימה ואתגר והשקעה ואת מסוגלת, אז אל תאשימי אף אחד אחר שלא עשית זאת. להפך, היא לא אמרה לך שאת לא מתאימה, אילו הייתה אומרת לך כך, היית מקללת שבגללה לא למדת ויכולת היום להיות פרופסור, היא השאירה לך את הדלת פתוחה, ואגב, רוב הסטודנטים עובדים וממנים כך את שכר הלימוד, כך שלא הייתה כל סתירה בין הצורך לעבוד, ולעשות משהו בחיים, חוץ מלחלום חלומות שיבא איזה מלאך ויתן לך תואר בפסיכולוגיה, בוודאי שהיית צריכה לעבוד, ובנוסף לעשות השתדלות כדי להתקבל באוניברסיטה ללמוד שם, אילו שני דברים שמשלימים האחד את השני ולא סותרים, בכלל לא. בנוסף המטפלת אמרה לך שתלכי לעבוד, היא לא אמרה לך שהעבודה שלך תהיה על ידי שתוציאי קצבת נכות מביטוח לאומי, את זה כבר עשית לבד, ואת טוענת שלא הצלחת בעבודה, איך בדיוק המטפלת קשורה לזה? מה שכן קשור לזה , הוא המצב הנפשי שלך, מה שאת צריכה לעשות זה ללכת לפסיכיאטר, זה מה שיעזור לך גם לעבוד וגם ללמוד. 6. הכדור נמצא בידיים שלך בלבד, גם אם תמשיכי להשלות את עצמך תמיד שכולם אשמים חוץ ממך, זה לא ישנה את המצב שלך. המצב שלך ישתנה רק כאשר תקחי אחריות על עצמך, ועל המעשים שלך, ודבר ראשון תלכי לפסיכיאטר כדי לעזור לעצמך באובססיה. 7. חבל עליך, ניכר שיש בך כשרונות ואת לא מנצלת אותם באפיק נכון, וזה חבל מאד, אל תדאגי על הקצבה, את תמשיכי לקבל אותה גם אם תלמדי, (את יכולה לברר את הזכויות שלך בקלות בביטוח לאומי, וגם לשמוע כמה הם יתנו לך כמלגה ללימודים) קומי, תעשי מעשה, והקורסים הקיקיונים הללו שאת עוברת לא הם שישנו לך את החיים, לדעתי, את צריכה משהו הרבה יותר מאסיבי, אבל שיתחיל קודם כל עם טיפול תרופתי. המון הצלחה וברכה לך ואם הצלחת להגיע עד לסוף אז כל הכבוד

למימה, אני רוצה להוסיף בהמשך להודעה שכתבת למטפלים כן יש אחריות! ואפילו אחריות כבדה! הפריע לי שכתבת את המשפט הזה. מדובר במקצוע עם אחריות מאוד כבדה, לפעמים לא פחות מרופא. לטפל בנפש האדם זה לא עניין של מה בכך, ודורש מקצועיות , עקשנות ותחושת אחריות מאוד גדולה. אחרת, זה סתם טיפול כושל. סנדיי, את אישה חכמה וחזקה בעיניי.

אני מאמינה שבכל מצב אדם לוקח אחריות על המעשים שלו, לא לקבוע אתגרים גדולים, אלא ברי מימוש, אבל לקבוע אתגר ולשאוף להגיע אליו.

איזה תגובה מושקעת. לא ציפיתי לכזאת ואני ממש מעריכה את ההשקעה. האם את עורכת דין או לומדת משהו שקשור לזה? אולי זה יפתיע אותך לשמוע אבל אני כן מסכימה עם חלק מהדברים . 1) רשמת ש"את יודעת היטב שביטוח לאומי בדכ לא מאשר מידית. רק במקרים של שחור ולבן ולרוב יש צורך בועדות ערר וכ... למען האמת לא ידעתי היטב ולא נעליים. על הטיעון של אפשרות שזייפתי מסמכים אני אדלג ברשותך.. מיותר בעיני להתייחס. הובכן, עד אשר התגלגלתי לעו"ס שתעזור לי למצוא עבודה (כי הפסיכולוגית עמדה על כך שקודם צריך עבודה...) בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה אחוזי נכות וקצבאות. העוסית הסבירה על זה ועל תהליכי הגשת התביעה. שיש להשיג מסמכים על היסטוריה טיפולית ובגלל ששנים התמודדתי עם בולימיה וקשיי תפקוד והייתי בטיפולים אז היה לי תיעוד 'ראוי' של היסטורית התמודדות כזו על רקע נפשי. אכן כושר העבודה שלי היה פגוע. אפילו לא הבנתי את זה. בחוויה הסובייקטיבית שלי זה התפרש כ'עדיין לא מצאתי את העבודה שאני רוצה לעסוק בה באמת. שמתאימה לי. שטוב לי שם' . רציתי לעבוד במשהו שארגיש סיפוק והנאה ממנו לא סתם בשביל השכר לשרוד בלי טיפת הזנה לנשמה. וכבר ניסיתי לעבוד בשירות לקוחות וכל מיני דברים וזה לא החזיק. סבלתי בסוף והייתי עוזבת.. כי פאק! אנחנו חיים בשביל לסבול? 'אישיות גבולית' כאבחון זה נחשב 40 אחוז נכות ככה העוסית הסבירה לי. וזה מזכה בקצבה.. לא ידעתי את זה לפני כן. הכל נודע לי תוך כדי תהליך. קיבלתי ממנה הדרכה איך להגיש מסמכים וקיבלתי בלי שום ועדות ערר את הזכויות האלה. גם תעסוקה נתמכת אישרו לי למרות שבכלל לא הייתי זקוקה לתמיכה של המלווה שהצמידו לי בפועל. די לא סבלתי את הבחור ולא רציתי בכלל לראות אותו כי הוא היה מפגר שגם ניסה להחתים אותי על הסכמה שאקבל פחות ממינימום!! העוסית התערבה והתנגדה בתוקף ואני מודה לה עד היום כי במצב שהייתי אז אולי עוד הייתי חותמת מרוב חוסר עמוד שדרה פנימי. בעקרון רציתי רק שיסכימו לתת לי משרה חלקית ולא מלאה כי אני לא מוכנה/רוצה/מסוגלת איך שלא תקראי לזה.. לעבוד משרה מלאה כי אני בן אדם ולא עבד של אף אחד!! ואולי זה לא נורמטיבי להגיד אבל זאת החוויה שלי בעולם הזה ואני לא מעוניינת שמישהו יאלץ אותי 5 ימים בשבוע 9 שעות ביום לעבוד בעבודה כשכירה באיזה ארגון עד שיוצאים לפנסיה. אמא שלי חיה ככה כל החיים שלה וראיתי איך זה נראה!! חרא של דבר. אז קוראים לזה 'אי כושר'? שיהיה... אני קוראת לזה שפיות. 2) כן. אין ספק שיש כפייתיות באיך שאני נזכרת בעבר שוב ושוב וזועקת על הפגיעה ועלבון במקום להתאושש ולהמשיך הלאה באופן מלא.. הפסיכיאטרית שאני מכירה לא ציינה שלהתרשמותה יש צורך בתרופות למרות שכן תארתי את העיסוק המתמשך שלי בנושא..היא טענה שקוגניטיבית אני בסדר גמור.. עדייין אני בתקווה שיעבור לי מעצמו בסוף. ככל שאתחבר לחיים בהווה. אגב (7) אני כבר עכשיו מממשת לימודי הכשרה מקצועית במימון של ביטוח לאומי. לא בכיוון של משפטים ;) יותר בכיוון של אומנות ויצירה.. .גם עובדת במשרה חלקית מאד ומקבלת קצבה תוך כדי... זאת עבודה שמצאתי לבד ממודעת דרושים. מתאימה לי כי אין בה לחץ ויותר מדי התחככות חברתית. נמצאת בה כבר כמעט 3 שנים...עבודה משעממת קצת אבל לחלוטין נסבלת כי זה במקום נחמד באוירה נעימה. 3) תעריפים לא נופלים מהשמיים...נכון. אבל תעריפים זה לא רק עניין של עבודה קשה . יש המון אנשים עובדים קשה מאד מאד ולא מקבלים שום 'תעריפים'. להיפך! הם פועלים שחורים בשכר נמוך. הם קורעים את התחת ומקבלים משכורת חודשית נמוכה. יש הבדל בין זה לאותם אנשים שמסוגלים לחוש בטחון ויוזמה לקבוע את התעריפים של עצמם ולחפש באופן פעיל שיטתי לקוחות ולשווק עצמם וכ. צריך אנרגיות וראש גדול וכל מיני תכונות שזה לא רק 'עבודה קשה'. גם אופי. תעצומות נפש. יש לי בעיה עם כסף. יש לי בעיה לחוש ראויה. שווה שיתנו לי כסף על משהו שעשיתי לפי תעריף שאני קובעת. לחוש שמגיע לי.. לנסות למכור ולהשפיע על אחרים, לשכנע.. יש בי איזה פחד קמאי שישנאו אותי. יש בי צורך בתמיכה אדירה שהעולם הסובב יאשר שמגיע לי. למשל אותה פסיכולוגית בשחזור שנזקקתי לאישור שלה שמגיע לי טוב, היא שחזרה לי את הנטישה.. אני עדיין בטיפולים כדי לשנות את זה. הטיפול הפסיכולוגי קיוויתי שיעזור לי להעצים את הטוב בחיי. הוא לא עזר. הוא שחזר את הטראומה. הוא שחזר את הנטישה בחוויה שלי. בכלל לא הייתי מודעת לנטישה הקדומה הזאת לפני כן. לחוסר האונים. לפצעים המזדעקים שבנפש. לכל מיני דברים כאלה.. זה התעורר בטיפול ולא עובד (עיבוד) כמו שצריך לדעתי. אחרת הייתי אמורה להיות מסוגלת להמשיך הלאה ולא להתקע כאילו בזכרון רע ומטלטל שנותר כמשקע שואב. מנסה להתאושש מזה באמצעות טיפול אחר. להמשיך הלאה... אין ברירה. הזכרון השלילי הזה כבר לא ימחק. הוא פשוט צריך לדהות מול זכרונות חדשים שיצרו לי חוויות חדשות בהווה. אני מקווה שזה יקרה באופן שיתמיד לי.. 4)אני לא עובדת כי נוח לי לקבל קצבה? הפכת את הביצה והתרנגולת. ראשית לפני שבכלל ידעתי שיש דבר כזה קצבה היו לי קשיים תפקודיים כאמור. חרדות תפקודיות ושחיקה. לקח זמן להגיע למסקנה שאני מנסה דרך 'סיוע'. לא התכוונתי לחפש עבודה. רציתי רק ללמוד. אבל הפסיכולוגית עמדה על זה. אז בחרתי בדרך כזאת. בדיעבד זה רק ממחיש את החולשה והשחיקה שחשתי. מסביר איך מול אדם במצבי להגיד 'עבדתי קשה' שוב ושוב במקום לזהות נכון את כוחות האגו ולהתייחס באופן תומך זה שיא האטימות. זה לא טיפולי וזה פוגעני. להעריך נכון כוחות אגו של מטופל ולהתאים את ההתייחסויות אליו זה גם חלק מעבודת המטפל והאחריות שלו. וצריך המון רגישות ואנושיות בשביל זה. היא ללא ספק נכשלה בזה. בכל הגישה שלה כלפיי. היא לא הבינה אותי. אני כן מקנאה במי שהייתה להם מלכתחילה הקשרות בטוחה והנושא של קשרים העשיר והכניס סיפוק לחייהם ותוך כדי גם תפקדו ללא משברי זהות, למדו ועשו קריירות וצמחו.. מקנאה. זה עדיף מחיים של מישהו שחוטף משבר פנימי עם הפצעת המיניות שלו לאויר ומפתח סימפטומים וכושר התפקוד שלו יורד והוא מתמודד עם חרדות ודכאון וכל מיני חארטה. אני לא מסתירה שאני מקנאה. חיים עם רצף התפתחותי נורמלי. זהות לכידה וחיבור לצרכים טבעיים, שנהנים מהם וגם נשארות אנרגיות פנויות לתפקד ולהתקדם בכל מיני תחומים . מקנאה שהחמצתי הרבה בגלל הדברים האלה. זה לא רגש נעים אבל זה טבעי לקנא כשאתה מגיע ממקום של חסך מה לעשות.. לגבי העובדה שמכאן ואליך האחריות היא שלי ועליי אין לי ויכוח איתך . זה נכון. מי יעשה אם לא אני... עדיין זקוקה לתמיכה טיפולית אבל ברור שזה תלוי רק בי בסופו של דבר.. ועדיין תפקוד בצורות של יוזמה ותושיה קשים לי. יש שיפור אבל לא 'מהפך'. מקווה שאצליח להתחזק בזה יותר ויותר עם הזמן. לצאת מאזורי הנוחות שלי ולהשקיע בעשייה של דברים. זה לא פשוט לי בכלל. עזבי שאיפות ללמוד לתואר ראשון/שני/שלישי. כרגע זה כבר לא בסדר עדיפויות שלי בכלל .אני מנסה לשקם בעצמי דברים הרבה יותר בסיסיים ומהותיים מזה כי.. כי אין ברירה. צריך ללמוד איך לחיות. איך לחוות. איך להתמודד ולהכיל מגעים אנושיים ולהגיב להם בלי סרטים פנימיים. מתוך בהירות עצמית. הלוואי שתהיה לי. 5) המטפלת לדעתי כן הייתה צריכה להסביר לי מה זה טיפול פסיכולוגי כדי שנגיע יחד למסקנה אם מתאים או לא.. אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום על טיפול הייתי מבינה לבד שזה לא מתאים לי. לא ממש הבנתי. זה כי הרצון שלי לא היה מבוסס על מודעות אמיתית לטבעו של המקצוע הזה אלא נבע מכל מיני צרכים נפשיים שכמהתי למלא שם. זהות, השתייכות, התקבלות, סיפוק נרקיסיסטי וגם רצון 'להושיע' אחרים מסבל אבל בצורה של סיפוק חסכים. לא הבנתי שזה לא ככה..שזה לא עובד ככה.. לדעתי אלה כן דברים שהיו צריכים להיות מדוברים. היא כן הייתה צריכה לתת איזה פשר. גיליתי על בשרי שמשחזרים שם טראומות לא מודעות. לא היה לי מושג עד שלא עברתי את זה בעצמי. זה הרגיש מבזה לגלות את זה ככה. אי אפשר להבין דברים כאלה מגוגל. מטפל לעומת זאת כן יכול להסביר. לפחות לתת כיוון. למשל לציין שיש קשר בין בולימיה לחסימה מינית. להסביר דברים. לא האשמתי את הפסיכולוגית בחולשות שלי. האשמתי אותה בכך שלא הבינה אותן ולא ידעה להתייחס אליהן נכון. זה אמור להיות חלק מתפקידה. אפשר לחפש איך לחזק אותי אחכ. אבל קודם להבין. זה בדיוק ההתכווננות העדינה הזאת שהיא בכלל לא יצרה ולא שמרה עליה - להבין ולכבד את הקושי, להכיר בו, לדבר עליו- לחפש דרך להתגבר. לעזור. להתמודד. ככה זה היה צריך להיות. ואם רמות החרדה שלי היו כאלה שאני לא מתאימה למקצוע הפסיכולוגיה היא הייתה צריכה להגיד משהו שעדיין רגיש מאד ולא סתם 'עבדתי קשה'. היא לא אמרה 'את יכולה'. היא לא אמרה 'את לא יכולה'. היא כן אמרה 'עבדתי קשה' וכן הורתה לי 'קודם לעבוד'... שבחרתי בסוף לפנות לביטוח לאומי לסמן וי על 'קודם לעבוד' היא לא אמרה לי איזה השלכה יכולה להיות לזה על הדימוי העצמי.. גם אני לא חשבתי על זה באותו רגע. הייתי עסוקה בלסמן וי על הוראה.. לא תכננתי לקבל קצבה. אחכ העוסית הסבירה לי דברים וזכויות . למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי אותם מלכתחילה אם ככה או לפחות בהמשך כשהיא ראתה שיש קשיים? אפשר היה להסביר לי. אבל כל הטיפול ההוא התנהל בצורה בעייתית ללא עקביות וסדר. התגובות שלי למסגרת הין הזויות כאילו כופים עליי דברים.. תסכולים ממיתים.. ככה זה בשחזורים טראומטיים.. דברים קשים שהתעוררו וגם לא זכו להתייחסות מספיק בזמן לדעתי. בסוף הכל קרס למן שנאה וכעס שם. בקיצור טיפול טראומטי זה היה... היא גם לא עזרה לי אחרי שחתמתי נכות לעכל והכיל את זה ולשקם את תחושת התקווה. הבינה שהייתה לנו בעית גבולות בטיפול והחליטה לנתק מגע. להותיר אותי עם העוסית בלי שאזגזג בניהן. הייתה תקופה כזאת שהעוסית התערבה שם וניסתה למשוך אותי לעבור אליה. בסוף עזבתי את שתיהן. אבל עם הפסיכולוגית הכעסים נשארו לי בראש כזכרון מהדהד ... ולא חשבתי שמלאך יביא לי התואר אבל כן היה שם איזה מישמש. כמיהה שהפסיכולוגית תסביר לי איך איך להיות כמוה.. הענקתי לה מעמד של סמכות וידע. עשיתי לה אידאליזציה. הייתי שם רגשית ילדה מולה וגם מתבגרת וגם בוגרת. לא רק דבר אחד! זה גם בדיוק העניין המבלבל עם אישיות שלא ממש באינטגרציה. זה לא או ילד או מבוגר. זה גם וגם. היו לי שאיפות גבוהות אבל יכולות קטנות.. ככה זה היה. מבחינתי היה בהחלט מקום להתייחס ולהסביר לי דברים בצורה יותר מעניקת פשר גם בנוגע למצבי וגם בנוגע לתכלית העשייה הטיפולית שלה. שאקבל החלטות ממקום מפוכח. זה לא היה המצב. באמת התייחסתי ל'לצאת לעבוד' כסימון וי על הוראה של המטפלת כסמכות קובעת. ברמה הזאת. זאת לא נראה לי הייתה רמה מפוכחת לקבל על בסיסה החלטות. צייתנות לסמכות? זה היה נאיבי.. ההתפכחות הגיעה אחכ. די בפתאומיות אפילו. 6,7) לא יודעת כן כדור לא כדור אבל מסכימה שכיום זה בידי.. אז למה אני עדיין נעזרת בטיפול? אלה לא דברים שהתייחסת במה שכתבת אליי כי נשארת צמודה למציאות ולעובדות יבשות איך אני בחרתי ועשיתי. השאלה מתוך איזה הבנה פעלתי שם? איזו רמה של מודעות? נאיבית או מפוכחת? ואני פעלתי מתוך הבנה נאיבית והפכחון הגיע בצורה כואבת מאוחר יותר בנוגע למשמעויות של דברים. גם בהיבטים חברתיים. משהו שבכלל לא נתתי עליו את הדעת עד אז.. זה הכל חלק מהתמונה של המציאות השלמה שהייתה שם. אי אפשר לבודד רק אותי במשוואה ולהראות איך אני עשיתי הכל כאילו על דעת עצמי ושלא אאשים אף אחד. גם לא הייתה שום נגיעה לעוסית אצלך והיא גם צד בכל המשולש הזה שהיה שם... היו השפעות שהגיעו מבחוץ . לגמרי. ואני זרמתי עם הדברים. הרגשתי מאוד מובנת כשהעוסית התייחסה לקשיים שלי ומאד לא מובנת כשהפסיכולוגית התייחסה לחוזקות של עצמה. אז כנראה זה לכשעצמו שופך אור על מצבי התפקודי שהיה. כיום אני במצב תפקודי יותר טוב אבל עדיין יש על מה לעבוד... הרבה... עד שיהיה לי... אממ .. תעריפים משלי חח? אהבה משלי.. סיפוק. עצמאות.. וואטאבר . תודה על התגובה המושקעת שלך . אני מזהה את הכוונה הטובה ומסכימה עם השורה התחתונה שעל קורבנות צריך לוותר ולקחת אחריות.. לא מתווכחת עם זה . זה נכון. אי אפשר להתקדם בלי זה.

הי סנדיי, רציתי להוסיף את דעתי באחד ההקשרים שהצעת - נושא התרופות - בעיניי, וזה לא בהכרח מתאים לתפיסה של כל אחד גם תרופות לא תמיד עובדות כבמעשה קסם. אני מאמינה שלנפש יש תפקיד בהסכמה ללקיחת התרופות, קרי, היעזרות בגורם חיצוני, קליטה וספיגה שלו. לא ההסכמה הטכנית בלבד, אלא משהו עמוק יותר. שנית, המממ, תראי, בעיניי, האבחנות זה מעין משהו שרשום בשביל הספר ולא הכי הייתי נצמדת אליהן. ויש בזה קצת כמו מעין הדבקת תווית אולי בעיני חלקים בחברה. אנשים שונים לחלוטין עם מבנה נפשי שונה, וכמובן עם נקודות דימיון יכולים ליפול בסל של אותה אבחנה. בקיצור מגוון של אנשים. גם אבחנה כמו 'דיכאון' היא כל כך כל כך כללית. אני חושבת שנכון להיעזר בתרופות, אם צריך, ובחשיבה עמוקה, ופחות פזיזה או מיידית. מאמינה יותר בשילוב עם סוג נוסף של עזרה ותמיכה. וכל מקרה לגופו. עניין קצת מורכב. סופ"ש נעים, סוריקטה

הייתי רוצה להכירכן גם. ספרו קצת.על עצמכם.

מסובך קצת. הכינוי שלי פה מאוד קרוב לשמי האמיתי כךשזה מרגיש לו חושפני... אבל בסכה אני טיפוס נחמד

ברוכה הבאה :) .. אני חברה בפורום מתחילת נובמבר 2009 .. עוד שבועיים 6 שנים... 6 שנים שאודי מלווה אותי פה בפורום.. מאוד מאוד מחוברת לטבע.. נמצאת באנליזה אצל פסיכואנליטיקאית מנחה מהמכון הפסיכואנליטי. התחלתי אצלה ביוני ולאודי בנובמבר אותה שנה.. מה עוד ? :)

אני רוצה תחושה של בטחון ויכולת שלא מתערערת. אני רוצה לא להרגיש לעולם יותר שום 'לא נעים לי/מביך/בושה/הצטמצטמות/ השתתקות/התרוקנות.. אני רוצה להרגיש עוצמה וזה יקבל ביטוי בעשייה שלי ובהישגים שלי. אני עייפה. אני רוצה וצריכה כסף. לאדם כמוני אין 'תעריפים'. זה מעצבן אותי. גם אני רוצה 'תעריפים' ומלא פראיירים שיבואו לשלם לי אותם בלי שיש לי אחריות על כלום כי זאת אחריות שלהם מה הם יחליטו לעשות אם מה שיש לי לתת.. ואם לא טוב להם שילכו.. אף אחד לא מחזיק בכח בא לי לפרסם שאני 'מימה' מציאה שיטה חדשה איך לפצח את הקוד לשינוי בתת מודע ולהפוך את החיים שלכם ליותר טובים. רוצים לשמוע עוד? תשלחו לי מייל שלכם ואשלח לכם טיפים. הדרך לשינוי כאן! לזמן את השפע בלה בלה בלה אנרגיה של אהבה בלה בלה . התת מודע קובע את ההצלחה שלך בחיים בזוגיות בקריירה בלה בלה .. מבצע היכרות עכשיו ל 50 פונים ראשונים. בקרוב הסדנא המלאה שלי. מספר מקומות מוגבל. כל הקודם זוכה. אני מומחית מאוניברסיטת החיים. בלה. רק תשלמו לי כבר סעמק ערס כי אני רוצה להיות עצמאית ועשירה ושתהיה לי דירה משלי!!! מה לא ברור? תת בלה בלה... כי שאת חסרת עמוד שדרה פנימי כל החיים אחרים ירוויחו על חשבונך . ככה זה. נמאס לי!!! מאיפה יש לאנשים את היוהרה והאומץ להציע עצמם כמדריכים לאחרים מאיפה? אין להם בושה/היסוס.. מאיפה הבטחון המזדיין הזה שלהם מאיפה??? גם אני רוצה שיהיו לי תעריפים!!!

כל כך נכון ואמיתי

הו מימה, נכון יש כאלה שמצליחים ללא מאמץ מיוחד לקחת כספים ולהצטייר כמומחים, אבל אנשים שבאמת למדו והוסמכו לכך זה לא המצב. כשאמרה שהיא עבדה קשה לא נראה לי שהתכוונה להתנשאות למרות שנחווה אצלך כך, פשוט יש אנשים שיש להם יכולות ושכל וזיכרון טוב כדי ללמוד ויש כאלה שלא ואני מאמינה שזה לא רק הזדמנות אלא גם מתנה שאדם קיבל שכל ללמידה חוץ מזה שהוא גם משקיע, צריך חכמה...וזה עצוב...ומכעיס ולא פייר, נכון! אבל מה לעשות כל אחד בוחר את הבחירות שלו בחיים אני מאמינה שלמרות מה שעוברים בחיים אפשר לבחור.... גם לי לא היו יכולות ללמוד מקצוע שמכניס כסף, ואני לא אדם שיכול ללמוד (קשב וריכוז) אבל יש לי הרבה סיפוק בעבודה שלי ואני עוסקת במשהו שאני מאמינה בו מאוד!! ואני חושבת שגם להיות מטפל זה סוג של מחנך ועבודה מתוך שליחות למרות שהם מרוויחים הרבה כסף... ומקווה בשבילך שתמצאי עיסוק שימלא את יומך ולא תצטרכי לעסוק כל הזמן במחשבות קנאה כאלה וכעס. עצוב לי שאת דנה בזה המון וכועסת כל כך...עולם שלם בחוץ מחכה לך! בהצלחה

מימה יקרה, גם ולכשתשתני - עדיין, להבנתי, תשארי את, לא תהפכי להיות משהו שאינך, משהו לגמרי אחר. את לא זונה, גם אם בא לך לדבר ככה. ובבושה, למשל, כמו שאני נוהגת להזכיר, אין בהכרח רע. תלוי במידה... בוקר, סוריקטה

שהחיים שלהם יותר טובים מדלי. שהם עשו בחירות נכונות ושיש להם יותר מבת אחת. רק אני בזבסתי את השנים לשווא. אין לי חשק יותר לחיים האילו. לחיים המקוללים והטיפשיים שלי.

בת אחת זה עולם ומלואו, כל בת אחת, וכל בן אחד הוא לא "רק" . תשמחי בה , יש לך משהו להיאחז בו- וזה נהדר. חבקי אותה ואמרי לה שהיא האור, הנה לך בחירה טובה. וגם אור.

ההבדל בין בת אחת ללא כלום הוא עולם ומלואו אפשר לשאוב כל כך הרבה נחת מבת אחת

לא לגבי השכנות. לגבי המיאוס מהחיים האלה שאחרים נהנים מהם שבזמן שאנשים כמונו סוחבים אותם על הגב כמו עול ..

הי הופ, מרגישה 'חייבת' להוסיף בהמשך לדברייך את חמחשבותיי: כשהגעתי לבניין בו אני גרה, הסביבה, וגם הדירה היו מוזנחות ברמה קיצונית. ערימות של זבל, גרוטאות, חושך, צמחיה מתפרעת וסבוכה ומטבע הדברים סביבה כזאת מושכת אליה אנשים מסויימים (באנליזה היו אומרים שכך אני גם מתארת את מצב העבר שלי). בחרתי לעשות סדר. הרבה. הרבה מאד. עם הזמן השתנו כאן השכנים. במציאות, כאן, ולא רק מטאפורית. בכל אחת ואחת מהדירות עברו להתגורר שכנים חדשים. שכנים משכילים, שיש להם חברים, ולעתים שמחות, זוגיות, ילדים, משפחות, מכוניות, משתכרים נאה. לי אין את כל הדברים האלה. אבל הזמנתי אותם. כן, לוקחת את הקרדיט על זה. ואני אוהבת אותם. ואני עוזרת לכולם. מכל הלב. אולי זה גם קצת כך כאן בפורום. סוריקטה

לראשונה בחיי, ולא רק אלה האומללים שמצטיירים פה, אלא גם אלה המלאים בעשייה, קריירה לא מבוטלת, זוגיות, משפחה וילדים, נתבקשתי לשחרר ולתת לאחרים לטפל בי ולעטוף אותי חזק חזק כדי שלא אשמט לגמרי ואתחזק מעט. אני מרגישה קצת שנכשלתי, ודאי שתחושת האשמה קשה מאוד בעיקר כלפי הילדים והגעגועים מפרקים אותי מכאב. מקווה שלא אצטער מאוד על הצעד הזה שדרש ממני ויתור על המסכה והתמסרות מוחלטת למצבי הנוכחי. שלך שירה

אני גאה בך לא זה לא חולשה לטפל בעצמך שימרי עלייך יקרה ...מחבקת

היי אהובה, גם לי היו רגעים ומצבים בהם נזקקתי לאשפוז ולא פעם אחת... זה בסדר יקירה לי זה הרגיש להיות תינוקת בפעם הראשונה הילה

זה לא אחר מכל אשפוז אחר, ואת תקבלי כוחות

בדרך לא נכונה. בבחירות טראגיות. בדכאונות. באנשים מגעילים. בא לי להקיא מהחיים שלי. אני מרגישה תחושה של אין מוצא. מה יותר גרוע מלהיות מובטלת.שמנה..מכוערת.מתקשה ללכת בלי חיוך ועוד צריכה לדאוג למשפחה ולאמא סיעודית. ואין כוחות לדאוג לעצמי. ההודעןתשלי פסימיות כל הזמן. אני לא רואה אור תרתי משמע. יכולתי להיות מלכה אבל אני ........

זה או מלכה או מכוערת ושמנה? לכולנו יש גם (!) בחירות גרועות. אפשר ללמוד מזה לפעם הבאה כשנצטרך לבחור.

התחלתי ללכת למן סדנת משחק שבועית. היה שם מישהו זקן שהציע להסיע אותי לתחנת אוטובוס וככה חוסך לי אוטובוס אחד כי צריכה 2 בעקרון. אז היה לי לא ככ נוח אבל הסכמתי. הוא סיפר לי שהוא אמן ונתן לי כרטיס ביקור ואמרתי מנימוס שאציץ באתר שלו כי גם אני לומדת משהו באומנות עכשיו והוא יודע. שבוע אחרי זה כשנפגשנו שוב בסדנה הוא פנה אליי עם משפט 'אני כועס עלייך את יודעת?' ואני מן הסתם לא היה לי מושג על מה הוא מדבר והוא אמר 'דאגתי לך. לא שלחת לי הודעה שהגעת הביתה'. הרגשתי שזה דבר מטומטם להגיד ואמרתי לו 'לא צריך הודעה. הכל טוב... הגעתי הביתה'. הוא גם שאל אם הסתכלתי באתר שלו ואמרתי שלא. והרגשתי לא נעים מזה . כי הראש שלי בכלל היה עסוק בדברים אחרים. אחכ בסוף הסדנה הוא שוב אמר שיציע להסיע אותי וזה קיבל מן הרגשה של מובן מאליו. הרגשתי שאין לי מרחב סירוב פה כי למה לסרב בעצם? זאת דחיה. הוא הקפיץ אותי שוב ובנתיים התפתחו שיחות על אה ודא. סיפר לי על הילדים שלו וקצת על עצמו. הוא אמן עם יצירות שמוצגות בכל מיני מקומות בארץ.. אמר 'זה דווקא יעניין אותך אני אקח אותך פעם לסטודיו אצלי להראות לך'. בסוף אותה נסיעה אמרתי תודה ויצא שאפילו לחצתי לו את היד ונתתי חיבוק בחטף. זה ממש בא ממני. ושיצאתי משם לא הבנתי ככ למה גלשתי לשם. למה לא שמרתי יותר דיסטנס. אחכ שחזרתי באוטובוס הרגשתי שאני חושבת 'לא לשכוח לשלוח לו הודעה שהגעתי' כי הוא כאילו הסיע אותי ועשה לי טובה.. בסוף שלחתי לו 'הגעתי. תודה על ההסעה לילה טוב'. והוא ענה 'תודה לילה טוב'. וחשבתי לעצמי מה כבר היה כזה נורא.. סתם נימוס. בבוקר קיבלתי טלפון ממנו שרצה לספר לי איפה הוא נמצא באיזה ביקור במקום יפה בארץ. אבל אמרתי שאני עסוקה ולא יכולה לדבר. בזה נגמר. אחכ שלח סמס גם לקבוצה וגם אליי לאחל יום טוב. בגלל הנימוס שלי רשמתי לו שם שאיבדתי את הכתובת לאתר אינטרנט שלו שישלח לי... והוא שלח וזהו. מאז לא יצרנו קשר. אני מרגישה שנגררתי למלא דברים שלא באמת רציתי פה. לא באמת מעניינות אותי היצירות שלו. לא באמת בא לי להכיר. לא באמת בא לי שזה יהיה מובן מאליו שהוא מסיע אותי ובטח לא בא לי שהוא יתחיל ליצור קשר בין המפגשי סדנה ובלי קשר אליהם. אני מבינה שהוא כנראה אדם זקן ובודד שפעם נהנה והכרה בתור אומן שאולי כיום חסרה לו אבל זה לא אמור להיות מוטל עליי להתחשב לו בצרכים האלה. והקטע עם הלשלוח לו הודעה אני לא מבינה למה מנימוס נגררתי לעשות משהו שאפילו להורים שלי אני לא טורחת לשלוח הודעה שהגעתי. אני לא ילדה בת 5 שצריכה להרגיע איזה זקן שהגעתי בשלום הביתה. מי מכיר אותו בכלל. זה היה פטרנליסטי ומפגר. למה לא שמתי זין? כי יש בו משהו 'חביב'? שזה מן צורך אנושי לקבל יחס ואני חושבת לעצמי 'למה לא?'. אבל מפריע לי כי לא הגעתי לשם לסדנה הזאת להכיר אותו. הגעתי לתרגל משחק במסגרת הסדנה. והוא - הוא צריך להציב גבולות איתו ואני עשיתי הפוך. ואין לי מושג איך לתקן את זה ועדיין להשאר מנומסת. למה אני לוקחת על עצמי אחריות על רגשות של אחרים? אוף. בטיפול פסיכולוגי זיינו אותי רגשית. זיינו אותי! שמו זין אחד גדול עליי ובגלל שאני יודעת איך זה מרגיש להיות אף אחד שדוחים אותו.. אולי בגלל זה? אולי בגלל זה לא נעים לי לדחות אחרים? לא יודעת.. אני לא אוהבת שמנסים להתקרב אליי בלי שיש לי שליטה. במקום להתרכז במשחק אני עסוקה עכשיו לתהות איך אתנהל מול האיש הזה שם. ברור לי שהודעות 'שהגעתי' אני לא אשלח לו יותר ולא תהיה לי גם בעיה להגיד לו לגבי זה שלא עוד. אבל עצם זה שזה מעסיק אותי בכלל מפריע לי. אני אמורה להיות מרוכזת בי עכשיו! לא בשטויות האלה שצצות בגלל חיכוך עם אחרים.

גם אני חשבתי על זה... שבשביל מה כל הסרט הדרמטי המתיש שנהיה לי בראש מזה... אם יכולתי להציב את הגבולות שלי בפשטות ובהירות בלי להגרר למקום המרצה אז היה לי יותר קל להיות בתוך קשרים ולהתנהל בתוכם.. בגלל שהחוץ איכשהו מחלחל לי לפנים זה קשה... כי אז לא ברור לי מה בא ממני ומה כניעה והדבקות בהשפעה החיצונית... למה זה ככה ואיך משנים כבר שיהיו לי גבולות ברורים לעצמי גם בתוך ההתחככות עם אחרים... ?

לא בטוח בכלל. אבל הנסיבות מאלצות.. שיהיה. הוא לא נראה לי 'מזיק'.

הכל מלא בכלום הכל כלום. יש כלום. יש שומדבר. יש המון מהם. לכלום שלי קוראים דמעות. דמעות וכאב ודקירות בלב, דקירות מבפנוכו. דקירות שיוצאות מתוך הפנים הכי פנימי כלפי חוץ וחותכות לי את הלב ומשבשות לי את התדרים. לכלום שלי קוראים חומה. חומה של אטימות ובהייה ועיניים מזוגגות ולב מזוגג וסדרות ודיבורים ריקים וצחוק מעושה ומילים פשוטות ומלכלכות. מילים שורטות. לכלום שלי קוראים ריק. חלל של מה שאמור היה להכיל נפש, ומחשבות, ורצונות, והבנה, וידע, ושכל, וכישורים. חלל גדול וחללים קטנים. חללים לא ריקים באמת. כלומר, הם ריקים מתוכן, אבל לא ריקים במובן הצלול והבהיר של חוסר. ריקים במובן העכור. המאוב. המסואב. המרוטש. האפל. חללים של אבק וקורי עכביש וצחנה של קרני רחוב מושתנות וגוויות . אם הייתי הולכת לטיפול כנראה היו קוראים לכלום שלי בכל מיני שמות אחרים, שמות כמו דיכאון קליני לדוגמה. אבל אני לא הולכת לטיפול. ולא לשום מקום אחר. בכלום שלי אין מקום לאנשים, או לקשר, או לטיפ טפה של קיום אמיתי. בכלום שלי אין מקום לטוב. בכלום שלי אסור אפילו לחשוב על מקום של ציפייה לטוב. לא שצריך לאסור אותם, את הרצונות והמחשבות והעשייה. הם אפילו לא מנסים להגיע. אין להם מה לחפש אצלי. זה לגמרי ברור. הכלום שלי הוא אטום וצר ורחב וחשוך ועצום וחונק ואינסופי. הכלום שלי, הוא אני.

אם זה לא.היה פורום הייתי חושבת שזה דקלום שמשוררת דגולה כתבה. הכתיבה שלך מהממת והתוכן מלא בפסימיות וייאוש. את לא כלטם את עולם ומלואו. את כותבת מופלאה. את רגישה ושנונה. אבל את פגועה מאוד. לא מכירה אותך אבל אם תשתפי קצת נוכל להכיר.

לא הייתי חושבת שאפשר לקרוא את זה ככה... תודה.

עניתי למימה בעץ שהיא כתבה שאתה לא מכבד אותה. לא ראיתי שהעלת את זה. בכוונה? יוצאות לי הרבה מילים כשאני חוששת למקום שלי..

אביב את מאוד חכמה וכיוונת לדעת גדולים :) זה בדיוק מה שהציעה לי, מזמן הרצון שלה שאני אשתף אותו...אני לא מסוגלת לזה.. והחלטתי שלא להחליט, למה הכוונה? ללכת לשתי הפגישות ואחר כך ללכת לפגישה אחת שם (אם אוכל להכנס בכלל למתחם). היא אומרת שלא חייבים להפרד ואפשר גם לקבוע פגישה כל פעם מראש...לא קבוע למרות שהיא לא בעד...בינתיים מתכוננת לפרידה, מבחינתה תמיד אפשר להשאיר דלת פתוחה ואני אוהבת את האפשרות הזאת יותר מלקבוע שזהו...שזה כל כך שונה מפעם שרציתי לעזוב הכל ולברוח. אז אולי אדע רק בעוד שלושה שבועות בכלל...תודה שאתם כאן ללוות אותי בכל מה שלא יהיה, אוהבת את האפשרות לכתוב כאן, תודה אודי על הליווי ושאתה לא מנותני העצות, הפעם זה חיובי :) מ. מ.

אם הוא לא הסכים בגלל הכסף - הוא ממילא לא הרגיש שחסר אם הוא לא הסכים בגלל שזה מזיק- ממילא לא שם לב שמזיק אם כי הוא לא מאמין בזה- מה זה משנה אם את זו שמאמינה תוכלו לתאם יחד גבולות ואם זה מתאים כי יתכן שלא- ללכת לפגישה אחת יחד שיראה שהיא לא "נושכת" אם קשה לך לספר שהלכת ללא ידיעתו- מבינה אותך. אפשר למצוא גם לזה פתרון פתרונות "ואמצע" יש (כמעט) בלי סוף.

אם המטפל הוא "החוץ", ומה שחשוב זו ההתבוננות פנימה של המטופל בעצמו, ולא מה הוא...,המטפל, חושב,מרגיש,קולט כלפיו, וכו'. אז א. איך זה באמת אפשרי..?וכשמדובר כביכול בקשר(מעבר להעברות והשלכות),ובקשר..,מן הסתם, כן יש השפעה של דברים,זה על זה, אינטראקצייה שמתרחשת רגשות הרגשות וכו וכו, ו..ב. אם זו הטענה שהמטפל הוא "החוץ",ומה שחשוב ובמרכז זה המטופל.., אז למה במקביל גם נאמר שיש חשיבות שהמטופל יראה מולו מטפל שהוא גם בןאדם, על כל המשתמע מכך, כולל ההתנהלות של המטופל מולו וכלפיו. לפעמיים יש לי תחושה .., שאיפה שכביכול "מתאים ונוח" לתיאורייה הפסיכולוגית,שכך יהיה ויאמר,זה "תופס", ואיפה שלא.., איכשהו זה מתפוגג. כי אחרת לא ברור לי אם המטפל הוא "החוץ", והמטופל צריך להיות רק עם עצמו בעצמו ובלי קשר למי שמולו, למה יש דרישה לראות גם במטפל אישות שיש להתחשב גם זה, וכשזה קורה, שוב מפנים אותו פנימה לעצמו. איזה מין קשר מתסכל ומייאש זה?? ואיך אפשר להכיל אותו כשזה ככ מייאש ומתסכל?? מקווה שהצלחתי להבהיר תצמי.

ועדיין ככ מתקשה עם החלקיות הזו, עם המציאות הזו, עם העובדה שגם אם יודעת שאכפת לו ואני חשובה לו, זה חלקי ומוגבל ומותנה.וכששוב גם מרגישה שרואה בי ילדה קטנה(אז בכלל מרגישה מפודחת,מובכת ,ובטח אם חשפתי, וככ קטנה ומטומטמת..),כשגם לא יודעת מה הוא באמת מרגיש(מה אשליה,מה אמיתי..), מה אומר ומשתף, וממה נמנע ולמה, מה קולט מה לא, כמה באמת מרגיש אותי,את המקום בו נמצאת, וכמה ככ לא מרגישה שאיתי, ואותו..,וכנראה גם לא קולטת . והרבה נשאר עמום, כולל השתיקות האלו..,גם הרבה לא מובן לי (מתוך דברים שכן נאמרים), או שלא נאמרים, ובסופו של דבר נשארת מעורבלת עם הכל.., ולבד.כשהוא ממשיך הלאה בשלו, בחיים העמוסים והאישיים...,והרבה גם אחכ לא זוכר, וזה גם מאד קשה לי ומערער. בקיצור..., מרגישה ממולכדת. וכן דברתי על זה גם שם..., אוף זה נראה ומרגיש לי כמו דרך ללא מוצא וכשלא מסוגלת להכיל את כל זה.

אני ככ מתקשה לענות על זה, והאמת לא ממש יודעת בעצמי ובבהירות מה קורה לי, מה זה מה, קשור למה, משפיע על מה, ומתוך איזה מקום אני בהכרח מגיעה. האם מה שקורה לי זו התנגדות,ולמה בהכרח היא קשורה, איזה מין סוג געגוע זה והאם הוא טוב ונכון,או רק משלה ותוקע וככ מתסכל, התלות הגדולה,טיבה ,עד כמה מתאימה ורצוייה או דווקא להיפך,מאיימת מונעת וחוסמת, הכעסים, התסכולים, תחושת היאוש הגדולה שכל פעם פוקדת, הבדידות, החיים שחולפים עם השנים, הגוף הזה על כל המכאובים הכרוניים שלא מרפים(ככ מייאש!!!), תחושת האשמה גם על ההוצאה הכספית הגדולה ואם בעצם לא "מנצלת" כמו שהיה רצוי ולא יעילה, והכל יחד מותיר אותי בעיקר במועקה גדולה. הוא ביטל פגישה אחת בשל חופש שלקח, מעבר לזה ,אני טעונה מכל המצב כולו,מרגישה מאד חסומה ושלא אוכל כלל לשתף בכלום, כך ששוב..,מה הטעם להגיע.., לשבת לשתוק לשלם ככ הרבה ולהיו ולצאת במועקה גדולה יותר,מצד שני יש בי רצון להגיע.., אבל מה הוא?טיבו,איכותו??ואם לא אהיה מסוגלת להפתח בכלל. ואם ככ מתקשה להיות במקום הטיפולי מולו,כשגם הרבה דברים שאומר\לא אומר,מגיב\לא מגיב..,ועוד.., מעוררים כעס ועצבנות, אז... המסקנה שלי צריכה להיות שלא מתאימה לטיפול וחבל על הזמן?? אולי...,לא יודעת..,מנגד מתה מפחד לעזוב. להשאר לגמרי לבד.ובכלל לאבד גם את זה.אולי איזו תקווה שעוד נותרה..,ואותו.(וזה גם ככ מתסכל אותי, שזה בסופושל דבר חד צדדי,.הוא ימשיך הלאה בחייו המלאים..,). ומרגישה בעיקר שהכל סוגר עליי . יש בי ככ הרבה כעס ומועקה.מהכל!!! כשהטוב...,שישנו..,כבר נבלע בתוך כל גל הרגעים האלה ששוב ושוב ושוב חוזרים מדכאים ומייאשים. ומרגישה מאד מדוכדכת לאחרונה.(ומניחה שזה קשור גם לאובדן משמעותי שחוויתי לאחרונה, שגם כמעט ולא מטופל בטיפול וזה גם מכעיס אותי מאד ובעיקר ככ לא מובן לי,איך הוא לא נותן לזה הרבה יותר מקום, וכבר העלתי את זה הרבה). ושוב תוהה כל פעם מחדש, מה הטעם בחיים השרדותיים שכאלה, סתמיים בעיקרם, ומלאי סבל(כזה או אחר) כל הזמן. כשהכל גם ככ מתעתע בי.., והפערים גדולים, ובכל זאת זה מה שקורה שוב ושוב בשורה התחתונה.כולל האשליות שכל הזמן אולי מלוות.ואני תקועה.

לפעמים שואלים אותי מה היית עושה בעניין פלוני אם הייתה לי דרך להשפיע, נאמר ענין פוליטי מורכב, או עניינים אחרים, ולא פעם אני אומרת, ברוך השם שאני לא צריכה להכריע, כי אין לי כתפיים מספיק רחבות לזה, ואני ממש לא מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. נזכרתי בזה כשחשבתי על העבודה של אודי כאן, בכל הנוגע להעלאת פוסטים. אודי ברשותך, אנסה לראות אם אני נכנסת לראש שלך. אודי מעלה את הפוסטים ורוצה שניקח אחריות על מה שאנו כותבים, שלא נסתמך על הצנזורה שלו, ושנקח אחריות גם על התגובות שעלולות הפוסטים שלי להנפיק, היינו, כל אחת שכותבת תקח אחריות ראשית כלפי מי שהיא כתבה עליו, ושנית כלפי עצמה, וכלפי התגובות שהיא קבלה. מה גם שאודי עסוק ביותר, ואין לו גם זמן כדי לנפות את הדברים. מצד שני, ישנם פוסטים, שיכולים להשפיע הרבה מעבר לווירטואליה, יכולים לגרום לאנשים, בתוך החיים האמיתיים שלהם למשבר. דוגמא מוגזמת לכך היא האנשים שהתאבדו בגלל שיימינג שקבלו ברשת, נכון ששם לא היה מדובר בניק, אלא בשם אמיתי, אבל מאחורי כל ניק ישנו אדם, וכן, האדם הוא רגיש גם למה ש'חוטף' הניק שלו, וזה יכול מאד להפריע גם בחיים האמיתיים. ואז אני חושבת לעצמי, טוב שאני לא בנעליים של אודי, ולא צריכה להכריע בדברים הללו. כי זה לא פשוט. נכון שמי שכותב פוסט ומתקיף את האחר, צריך לקחת בחשבון שהוא יקבל בחזרה, בצורה מאוזנת או לא מאוזנת, אבל זה בהחלט חלק מהאחריות של אדם שכותב. אבל... לפעמים אנשים לא משערים את גודל הפגיעה בשני , ולכן לא יכולים לאמוד את התגובות שיקבלו, ולפעמים התגובה יכולה להיות חריפה מעבר למה שהם לקחו בחשבון. האיזון כאן למי שאחראי הוא בהחלט לא פשוט. אני בהחלט חושבת שהמדיניות הזו של אודי, בסופו של יום תגרום לכל אחת לקחת יותר אחריות על מה שהיא כותבת, לחשוב לפני שהיא שולחת, ולהיות יותר מודעת לתוצאות שעלולות להגיע מאותו פוסט, אני בהחלט חושבת שיש כאן למידה ואפילו למידה לחיים, שהרי בחיים האמיתיים אין מישהו שפורס לנו רשת כדי לתפוס אותנו. ועם כל זה, שמחה שאני לא בנעליו... במבי, אני לא חושבת שתארת לעצמך כמה אני אפגע מהפוסט שלך, באיזה הלם הייתי שקבלתי אותו. כנראה גם לא לקחת בחשבון את המצב הנפשי שלי באותם ימים, כשהייתי בהתקפי חרדה נוראיים, כשמצב הרוח שלי היה בקנטים ממש, וההודעה שלך היא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לסגור את ארון הקבורה, אין לי ספק שכאשר כתבת את זה, לא לקחת את כל הדברים בחשבון. אמנם הבנת שרוח הפוסט היא לא לפי התקנון, וגם כתבת את זה, אבל אין לי ספק שאם היית מודעת לאימפקט שההודעה הזו עשתה לי לא היית מעלה אותה. גם לא לקחת בחשבון, שההודעות שלנו לא עולות מיידית, היינו ההודעת ביטול שלך, עלתה הרבה הרבה אחרי שההודעה הראשונה עלתה, והרבה אחרי שהודעות שלי כבר נשלחו. ואני, הגבתי מתוך כעס, יריתי מתוך רגשי פגיעה, ומיד התחרטתי על זה, כשם שאת התחרטת על שליחת ההודעה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, אודי קבל את ההודעות והחליט להעלות אותם, וגם את ההודעה שלי שבקשתי בה שלא יעלה את ההודעות. למרות שאנו כאן תחת ניקים, תדעי לך שהפגיעה שלך מאד מאד הפריעה לי, חשבתי עליך הרבה, הצטערתי בצערך, ואני רוצה להתנצל ולשמוע ממך שאת מוחלת לי, אני באמת רוצה שתפסקי לכאוב בגלל ההודעה שלי, תקחי אותה בפרופורציה, היא נכתבה מתוך כאב וכעס, ואני רוצה שתמצאי בלבך מקום לסלוח. ואני רוצה לומר לך, כמה שזה ישמע לך הזוי, שבתפילת נעילה ביום כיפור כאשר התפללתי, אמרתי במפורש שאני סולחת למטפל שלי על מה שעשה לי (בלי כל קשר שאני לא חוזרת אליו), ואמרתי גם שאני מוחלת לך על הכאב שהסבת לי, וכמו שמצאתי בלבי מקום למחול לך, מקווה שתמצאי מקום בלבך גם למחול לי. כל טוב

מעוררת התפעלות. היכולת לסלוח, לקבל את הכעס, להסביר, לבקש סליחה. לכל אחד יש את הקצב שלו , והנה גם במבי (לדעתי) בדרך לשם. חיבוק לשתכן .

ההודעה שלך עשתה לי טוב. הסאגה עם במבי קרתה כשהייתי ממש בשפל נפשי, ראיתם כאן קצת מזה, הייתי בסערת רגשות קשה. אבל דאגתי לבמבי, חששתי שהפטיש חמש קילו שהורדתי היה יותר מדי, נכון 'שהיא התחילה', אבל הכוחות לא שווים. ואני באמת דאגתי לשלומה, חששתי... אבל עושה לי טוב בלב, שגם הבינו את הפגיעה בי, במיוחד כשזה הגיע בהלם מושלם, כאילו וחטפתי סתירת לחי מצלצלת ולא ידעתי מאיפה זה הגיע לי.

קראתי את הודעתך... איזה קטע... מוצאת את עצמי מתקשה לענות.. לכתוב.. אני חושבת ש"הצלחנו" (ואולי אכן יש פה גם הצלחה ללא מרכאות) הצלחנו לגעת זו בזו בנקודות הרגישות ביותר שלנו.. דרכנו האחת על היבלת של האחרת ממקום העוורון שבנו. אני לא כועסת עלייך, אפילו מודה לך בליבי.. מעניין איך כל אדם מפרש אמירות באופן כ"כ סובייקטיבי דרך הפילטרים וחוויות הילדות שחווה מפרש, מרגיש ומגיב. את המילים "עלובת נפש" ,אם הבנתי נכון, את מפרשת כמישהי בעלת נפש ריקה. (?) ללא תוכן פנימי (?) תקני אותי אם אני טועה.. (הסקתי זאת לאור תגובתך לשאלתי ,למה התכוונת במילים עלובת נפש) אני לא פירשתי כך.. פירשתי "עלובת נפש" כנצרכת, נזקקת.. ולכך התלוותה תחושת השפלה איומה.. נתת לי מתנה סנדיי... אין לך מושג איזו עבודה עשיתי עם אמא צביה לרקע המילים הללו.. סנדיי, הפגיעות והרגישות שלי ותחושת השפלה איומה לא "נולדו " באשמתך, לא "נולדו" כתוצאה מכך שבחרת לומר לי אותם עכשיו. הם יושבים אצלי עמוק עמוק, את לחצת על הכפתור והתחושות הללו עלו בעוצמה רבה מאוד ואפשרו עבודה עמוקה עם אמא צביה. ועל כך אני באמת מודה לך.. ולגבי הפרשנות הסובייקטיבית, מעניין.. שאלתי המון פעמים את אמא צביה, מה זה "עלובת נפש". היא לא ענתה . ויחד עם זאת מאוד עודדה אותי לחזור לפורום ולהתמודד.. רק אחרי שחזרתי, כתבתי לך ולאודי , אמא צביה ענתה לי "עלובת נפש" -זו מי שעולבים בנפשה... מעניין איך כל אחת והפרשנות שלה.. סנדיי... בא לי לשאול אותך , בואי ונלחץ ידיים ? :) אפשרת לי לעבוד עם אמא צביה על תחושת ההשפלה האיומה שמלווה אותי לכל מה שקשור עם נזקקות, נצרכות מהאחר..

באמת ...גאה בשתיכן על התהליך שעשיתן מדהים

הי סנדיי, את מראה כאן חלק מאד יפה בך. לא כל אחד יכול. לייק. אם וכשישנם לי רגשות קשים כלפי אדם מסוים, אני בדר"כ מביאה זאת לטיפול או למקום בטוח בטוח ולא מחזירה לאנשים אחרים. הם, גם אם מגיעה להם באותו רגע בעיניי תגובה אלימה, מקבלים כבר משהו מעובד. לא מחזירה זעם - יש אנשים כאלה שזה מזון לליבוי אש עבורם, ולא בא לי לחטוף אש בחזרה. סוריקטה

כל הכבוד לך זה דבר שאני גם בחיים האמיתיים צריכה ללמוד לקחת נשימה עמוקה לפני שאני מחזירה את הכדור, אני מהטיפוסים שאומרים בדיוק מה שהם חושבים, ובהחלט לא פעם אני מתחרטת שהגבתי לפני שנרגעתי,

ידעתי שיש לך גם את הצד הזה ...חיבוק

את אומרת שיש לי את הצד הזה, אני חושבת שהכל מאותו צד, אני טיפוס מאד אמיתי, ומאד דוגרי, אומרת מה שאני חושבת, לכל כיוון, אני גם טיפוס מאד טוטלי, איכפתית לכל הכיוונים, כאן בפורום הכעס שלי על המטפל לא הובן, אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אני אחרי כל הצונאמי הזה, אבל עדיין מאמינה שהכעס היה מוצדק וגם הנתק אתו, כנראה לא הצלחתי כאן בפורום להבהיר את הדברים. אילו הייתי חושבת שטעיתי אתו, לא הייתה לי כל בעיה להודות בזה, אבל גם ממרחק של זמן, וגם עתה, אני יודעת שצדקתי. הזעם הזה שלי כלפיו, יצר את התחושה אולי שאני מאד אגרסיבית, אבל בסך הכל הייתי פגועה עד עמקי נשמתי, והתהלות שלו הצליחה לפתוח לי את כל הברגים בכל הישות שלי, והתגובה הייתה בהתאם.

יקרה, בהצלחה רבה! הכי חשוב שתהני מזה.

נהנית מאוד

כבר מזמן מבינה שאני הופכת אובססיבית לגבי הימצאותי כאן ... אחרי הפגישה אתמול יש לי תחושה שהכתיבה כאן כרגע לא נכונה לי. מחפשת את הרצפה איתה בגבולות החדשים בשמירת המרחק שלה שנחווה נורא מרגישה לבד ובאה לכאן ומקבלת חיבוק והכלה ממכן ומאודי . אודי חוששת שההכלה שלך כאיש מקצוע מונעת ממני להתקרב אלייה . סביר להניח שאני אמשיך להכנס במיוחד שממש קשה. צריכה את העזרה שלך גם אם ברור לשניינו שאני מביאה את הדברים לטיפול אני מביאה בדיליי וכרגע לא מביאה כלום פשוט שותקת ...צריכה שתחזיר אותי לטיפול בעדינות שלא אתפרק יותר אבל תחזיר אותי לשם. פעם הייתי שולחת לה מייל עצם הכתעבה עזרה לי עזרה לה היום לא כותבת ולא כותבת גם לעצמי זה חסר לי . אז לא נעלמת לא בורחת אבל הרבה פחות ואולי לא אקרא את כולן ואולי לא אגיב בבקשה זה לא אישי נגד אף אחד זה רק לנסות להחזיר את הטיפול שלי לדרך נכונה אחרת אני אשאר בלי טיפול . אוהבת את כולם ותודה על התמיכה .

אביב, על פתיחת פרק חדש בלימודים ובכלל, על ההתמודדות שלך שמעוררת התפעלות, על ההבנה העמוקה והתהליכים שאת מיטיבה לתאר וגם לצלוח. יש כל כך הרבה עוצמה באופטימיות הנדירה שלך. שלך שירה

בהצלחה...את מדהימה עם יכולות ואומץ לומר המון.. גם כאן,לומר אני מעבירה לטיפול ולהגיד זאת לאודי ולבקש עזרה בזה..וואו. כל הכבוד ובהצלחה יקרה, אשמח לשמוע ממך כשתוכלי לשתף.

תודה יקרה ועדין חושבת שאת מוכרחה לדבר איתו. מהיום שסיפרתי לו נעשה לי קל יותר וכן הייתה התנגדות בהתחלה והוא הוזמן לשיחה משותפת וסרב ועדין יש התנגדות אבל הנחישות שלי הבהירה לו שאני לו מוותרת.

היי אודי אולי בכל אופן תעלה את ההודעה שלי שהופנתה לבמבי ואליך, הייתי רוצה שתעלה ולא תמתין עוד כי הכאב של במבי ממש מכאיב לי אם תעלה אותה אני ממש אודה לך תודה מראש

שמת לב שכתבת יום חמישי?

כתבתי שאני מתגעגעת אליה ואני רוצה לדבר איתה, לספר לה מה קורה איתי ועם הטיפול.. בכל מקרה אני לא אעשה זאת בלי לדבר עם המטפלת הנוכחית. כתבתי גם שהיום אני צריכה ללכת ליד איפה שהייתה הקלינקיה של הפסיכולוגית (הקודמת הייתה פסיכולוגית עכשיו עוס"ית) ופחדתי שלא אצליח להחזיק את עצמי מלעבור שם, אולי לחכות שם ולקוות שאראה אותה. "תכננתי" להתקשר או לשלוח הודעה למטפלת כדי שתעזור לי להצליח לא לעשות את זה. אבל הנה, אני אחרי והצלחתי לבד (: ואפילו היה די בסדר. אולי אספר השבוע למטפלת החדשה את זה שתדע... ואני גם מתגעגעת למטפלת של עכשיו, שבוע שעבר נפגשנו פעמיים כי הייתה לי פגשיה איתה ועם עוד אחת בקשר לקבוצה והשבוע עוד לא נפגשנו.. ומרגישה שיש עוד הרבה זמן.

מה שלומך אודי? מה שלומכן בנות? התגעגעתי למקום החמים והנעים הזה... אבל משהו מציק לי בימים האחרונים.. ומרגיש לי שאולי רק אתן תבינו ואתה אודי.. הטיפול רגוע. אנחנו נפגשים פחות, פעם בשבועיים, פעם בשבוע... והיה לי יום הולדת בתקופה האחרונה.... לא רציתי לנסות את המטפל שלי לראות אם הוא יזכור, למרות שאנחנו כבר עוד מעט ארבע שנים... כתבתי לו את התאריך שיש לי יום הולדת ושחשוב לי להיפגש איתו באותו יום או יום לפני/אחרי...והוא אמר שהוא בשבוע עמוס ומקבל במתכונת מצומצמת...וזהו. ולא הגיב יותר. נפגעתי כל כך!!!!! הוא לא ניסה אפילו לבדוק אפשרויות של להיפגש!!! ובנוסף - התאריך עבר לו והוא אפילו לא התקשר או שלח הודעה, אפילו שיומיים לפני התאריך, אמרתי לו את התאריך המדוייק... זה כל כך כואב לי. חצי מהיום הולדת בכיתי על זה... מה זה לשלוח הודעה למזל טוב??? משהו??? אודי - שיש למטופלים שלך יום הולדת, אתה מתעלם? מתייחס? מה? אולי אפילו מביא להם משהו קטן??? מה לכן בנות קורה כשיש לכן יום הולדת? איזה יחס יש מצד המטפל... רחל רחל.

היי, קודם כל מזל טוב!! אני ממש מבינה, גם אני תמיד רוצה את היחס דווקא מהמטפלת וזה באמת לא נעים שלא אמר. זוכרת שאצלי אמרתי לה שיש לי יומולדת ואולי היא לא אמרה כלום, אבל נראה לי שאמרתי לה שוב.. זו הייתה המטפלת הראשונה. מאז הייתי אצל עוד 2. והן דווקא התייחסו, אבל כמובן שאמרתי.

הי רחל, יומולדת – תאריך קבוע ומורכב. אומר לך כך – בהקשר לטיפול שלי. ככל הזכור לי, כל השנים יצא לנו להיפגש בסמוך ליום הזה. ברוב השנים גם תכיפות המפגשים הייתה גדולה יחסית, והתאריך (עוד מעט, רמז) נופל בתקופה של רגיעה מהקיץ והחגים. הפגישה איתו זו המתנה באמת הכי גדולה בשבילי. יוצא ששנים ארוכות איני מקבלת מתנות ביומולדת מאיש. הוא לא מאחל יומולדת שמח, כי... היום הזה לא בדיוק יום שמח. קיטרתי וייללתי וכדומה בהקשר. פעמים רבות. היום אני מצליחה להבין שהודעה ממנו, לפחות בשלבים של הטיפול עד היום ובמצבי, או התקשרות טלפונית, או מתנה היו פחות לעניין. אממה, ממש לאחרונה הוא גילה לי מהו תאריך יום ההולדת שלו, ויצא אך במקרה וברגע האחרון שיכולנו לקבוע פגישה ממש לפני. והיה יומולדת עגול לו. ויצא ממש טוב שבאתי, כתבתי לו ברכה ונתתי מתנה סמלית. גם דיברנו לאחרונה על התאריכים בהם הייתי רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי. יש שניים כאלה, ומצאנו שהם מעין הפכים – אחד קשור לסערה והשני לצמיחה והתחדשות. מזל טוב, רחל. סוריקטה

כתבת למימה, שטיפול משמעותי אומר שהמטופל מגיע עם כוונה ונכונות לשינוי.אחרת- אין טעם וחבל על הזמן.(ומן הסתם גם על הכסף הרב). להילה רשמת שההתאהבות\משיכה למטפל,והקושי שזה מעורר כולל הרצון לא להגיע, זה למעשה התנגדות לטיפול, והתנגדות,הבנתה,היא חשובה מאד. היא מפתח... ואני שואלת.., מאחר וזה פוגש אותי ומעורר לא מעט כל הזמן..,איך אם כך,להסתכל ולהבין את הדברים, אותי, ואת מה שרוק לי. האם יש טעם להגיע כשזה המצב, או לא וחבל על הזמן..,? והאם זה מפתח..., או האם זו דלת סגורה.., ? וכשיש התנגדות וקושי גדול, סגירות מועקה, כעס יאוש, תסכול,כמיהה חסימה, וכאב לב מהכל.

אבל זה בהחלט קורה לי. אני באמת שלא נפרדתי ממנו, ולעיתים כשה מתקיף אותי, זה רק לתלוש את השערות ולצאת מהדעת. והייתי חייבת להיכנס לטיפול מיידי עם הפרידה כי הייתי במצב נפשי מזעזע. אז חצי שנה בכיתי למטפלת, פעמיים בשבוע. וזהו. בטח תחשוב שאני לא רואה את עצמי סוביקטיבית מתחילה תהליך עם שום מטפל אחר כי אף אחד לא ישווה לו, אבל באמת באמת אוביקטיבית המטפלת הזאת לא התאימה לי אז הפסקתי. ואז ניסיתי עוד שני מטפלים. הבאתי את עצמי בכח אליהם, אבל זה לא היה זה. ואני בטוחה שיגידו שלא רציתי ולכן זה לא הלך. אז כנראה שזה גם נכון,אבל מה שעוד יותר נכון זה שהם לא התאימו לי. אז זהו. עכשיו אני לבד. לפחות יש לי דר. שהיא שריד מהעולם של לפני, ואני פוגשת אותה מפעם לפעם, והיא היתה בעד שאלך לטיפול חליפי, אבל גם היא מבינה שה לא התאים לי. היא גם איתי בניסוי של לראות איך העולם נראה כשזה אני ללא תמיכה. למצוא את עצמי. אבל, הנה, אני מעורערת. ומתוך הכרות עם עצמי אני יודעת שאצטרך כמה חודשים של טיפול רק בשביל להתחיל. אני כזאת, איטית בטיפול, אבל משקיענית. אז אני בפלונטר. וממש ממש אין לי כח להתחיל טיפול חדש....