למה באמת אנחנו מתנצלות?

פעם אחרונה שהתקשרתי לפסיכולוגית שאני כבר לא בטיפול אצלה ממזמן... אז בכיתי בכי נואש , ביקשתי עזרה ותוך כדי התנצלתי מעומקי נשמתי 'סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה שאני מפריעה לך. אני ממש ממש מצטערת, אבל תעזרי לי' היא שאלה איך היא יכולה לעזור ואז אמרתי לה בטון די נואש 'תדברי איתי!! תקבעי לי פגישה" היא התחמקה. אמרה שהיא לא יכולה לדבר. שהיא צרודה.. כמובן שזה היה שקר אבל הבנתי שמזה היא לא מוכנה ולא מתכוונת לקבוע פגישה אז מה הקטע של האשמה הנוראית ?? מכך שבאותו רגע רגשית נשאבתי להרגשת הזדקקות כזאת רגישה ונואשת? ולמה המטפלת תסכלה? למה זה חשוב לתסכל?(אני מניחה שזה חשוב למטפלים לתסכל כי ככה הם תמיד עושים בסוף..) אודי אפשר תשובות שלך ל2 השאלות? למה התסכולים ומדוע לדעתך יש הרגשה ככ כבדה של אשמה מתי שפורץ הצורך התובעני והמאד נזקק. אולי מרוב שהוא נזקק אני יודעת שאני לא רואה בעיניים וצריכה מענה 'כאן ועכשיו דחוף' ומשהו בנואשות הזאת ... זה גורם לאשמה כלפי הצד השני כי מטילים עליו את כל זה? את התביעה להתפנות לספק לנו את הצורך? למה האשמה הנוראית? הרי כפסיכולוגים אתם בעצמם אומרים שזה לגיטימי להזדקק לא? אבל אף פעם לא לגיטימי לכם שזה קורה ככה ספונטנית.. מידיית. אתם מצפים שנשהה את היצירת קשר עד הפגישות. אז לגיטימי או לא לגיטימי להזדקק? זה לא ברור :/ בבקשה תענה