לאביב- המכתב המובטח

אני שוב אומרת- אם את מרגישה שזה עושה לך רע, תפסיקי באמצע! אני אעדיף זאת רק לא להזיק לך! ועוד הבהרה: השורה האחרונה במכתב הזה נכתבה אתמול, ברגע של ייאוש. אין לקחת אותה ברצינות, בשום אופן! כתבתי אותה כאן רק כדי לכתוב את המכתב בשלמותו, להסביר את הרגשתי אתמול. היום זה כבר "פג תוקף"!! :-) אם את מוכנה- הנה זה מתחיל: *************************************************************************************************** מוזר, איך הכאב יכול להתקיף כך, ללא התראה מוקדמת. הנה אני, אחת עשר שנים אחרי, ואותו הכאב- זה שחשבתי שהצלחתי להרעיב למוות- אותו הכאב מבתר אותי עכשיו, ללא רחמים. ובדיוק כמו בהתחלה, אני חסרת אונים בפניו. לשתת הדם הרגשי הזה, מסתבר, לא מתרגלים. לעומת זאת- כן מפתחים עמידות למורפיום האנורקטי. כמי שהתמכרה לסם הזה במהלך השנים, גם כמויות הולכות וגדלות ממנו כבר לא מספיקות להרגיע את הכאב, ותרופה אחרת אין לי... הסבל מטשטש אותי, לוקח ממני את שיקול הדעת, את חוש ההומור, את שאריות האופטימיות שלי. הפחד הקהה, הרדום, מתעורר עכשיו ומשתק את ההגיון. פוחדת להחלים ולוותר, פוחדת לא פחות להזדקן כך, להקריב את חיי לאל הרזון הרודן. אל נוקם ונוטר- פשוטו כמשמעו! אין רגעים בהם החרטה גדולה מעכשיו. מילים הן כלי מוגבל, ואני מעולם לא הייתי ורבאלית במיוחד. אבל ממילא נראה שאין ביכולתן לתאר את הכאב הזה- המוחה את החיוך משפתיי, מונע ממני להירדם, מעיר אותי באישון ליל מתוך סיוט, כשאני מייחלת לזריקה, לשינה, למוות - - - לכל דבר שיוכל להפסיק את העינוי... אנחנו רגילים לומר "הזמן יעשה את שלו" , אבל לי נדמה שהכאב - הצורב, הפועם, המכווץ אותי על המיטה בנשימה קטועה - הכאב הזה אינו נשמע לחוקים ארציים כמו זמן ומרחב. יש לו חוקים משלו, שאולי מחכים ל"פיסיקאים של הכאב" שיבואו ויפענחו את מסתרי הופעתו והיעלמותו. אנשים שינסו להבין את הסבל- לעומק, לאורך, לרוחב, לכל אינסוף מימדיו. את החוקים האלו אני מגלה עכשיו לאט לאט, על בשרי... רוב השנים נמנעתי מלחשוב על כך: רוב השנים האנסתזיה של האנורקסיה פעלה לא רע על הרצפטורים שלי, עיכבה את מעבר הכאב בסיבי העצבים. אבל כרגע- אין שום אינהיביציה. כרגע, אני מרגישה שמ "מישהי" המקורית - זו שנחשבה בעלת פוטנציאל "להגיע רחוק" - נותר רק צל חיוור, רועד, כמעט שקוף. אנורקטי. אולי כל השנים האלו חיכיתי למכה 'הסופית' של החיים כדי להתעורר באמת. אני בוודאי לא אובייקטיבית, אבל נדמה לי שמעולם לא כאב לי כמו היום, כשלא הייתי זקוקה להסברים כדי להרגיש בעוצמה את הפסד כל השנים האלו, כשלא יכולתי לראות אפילו דבר אחד חיובי בי- כי איכשהו נדמה היה שהדבר היחיד שאני יודעת לעשות היטב - לרעוב- איבד לחלוטין את משמעותו, ואני נותרתי רק עם כאב האובדן- על בזבוז הזמן, הפוטנציאל, החיים. ועכשיו, ערה לחלוטין וללא משככי כאבים נוסח אנורקסיה, אני מוטלת בצד החיים, מתפתלת בכאב שאת הצרי לו טרם מצאתי, ומצטערת עד עמקי נשמתי- ללא הועיל... עכשיו אני מרגישה שהקרב שלי אבוד. שום דבר שאעשה לא יחזיר את המצב לקדמותו, לא יאפשר לי לתקן - ולו חלקית- את הנזק שנעשה, שאני עשיתי. עכשיו כל שנותר לי הוא להיאבק בשיניים על ההישגים הקטנים, הנראים טרוויאלים לאנשים בריאים, ולקוות שאצליח להשיג מ-ש-ה-ו. ילדותי ככל שזה יישמע, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שלא אוכל להסתפק בזה; לא אלו החיים אותם אני רוצה, ואם זה הצפוי לי (וממילא איש לא מצפה ממני עוד למאום )- אולי עדיף לי להרים ידיים כבר עכשיו... *************************************************************************************************** היי, אם הגעת עד כאן- כנראה שבאמת יש לך כוח רצון חזק... מילת הרגעה לסיום: כבר אמרתי שהמשבר הרציני חלף, אני בסדר עכשיו. אבל רציתי לשתף אותך, כי נראה לי שאת תביני. עכשיו באמת אפשר לעבור נושא, לדבר על דברים שמחים יותר! יש לך איזה סיפור מצחיק בשבילי? בדיחה נוסח פינוקיו? אני כאן, מחכה לך!

מישהי !!! מה זאת אומרת הגעתי עד כאן, זה כל כך מדהים. אני חייבת להגיד את זה, גם לי זה קרה, נשבעת לך, את יכולה לשאול את המטפלת שלי אם את רוצה. בהתחלה כשניסיתי להילחם, כשניסיתי להפסיק להקיא ולא הצלחתי, הייתי באה כל שני וחמישי, בלי מכתב, עם מילים, של תעזבי אותי, תלכי מפה, אני לא אצא מזה, אני אחיה עם זה כל החיים ככה, אשלים עם זה, ומה שאצליח להשיג יחד עם זה - מבורך הוא. ובמילא שום דבר לא יצליח לתקן את מה שכבר נהרס, הכל אבוד, אני החרבתי את הכל במה ידי עם המחלה הארורה הזאת, וגם אם אני אפסיק עכשיו, כל מה שאצליח זה לחיות עם הכאב. אבל את יודעת מה ? טעיתי ובגדול. אפשר לצאת מזה לגמרי, אפשר לעשות את ה - SWITCH בראש ולוותר על זה, אני הצלחתי, היום אני כבר יכולה בבטחון להגיד את זה, אולי מחר אני אפול שוב לדיכאון, ולפחדים, אבל עם ההקאות גמרתי סופית. ואפשר להתמודד עם הכאב ועם הייסורים ועם הקשיים, ולפעמים נדמה שהעולם נחרב, ולפעמים קורים דברים שאתה חושב שזהו, שמזה לא תקום יותר, אבל זה לא נכון - מנסיון ! אחרי כל משבר, נורא ככל שיהיה אפשר לקום. יום שישי אחד כבר הייתי עם כמעט 400 כדורים בחדר, מתכננת לבלוע אותם לאט לאט כדי למות, אבל יצאתי גם מזה. הם היו לי כבר ביד, כבר היד היתה בדרך אל הפה, ולא - לא לקחתי אותם, עובדה אני כותבת לך היום, ולא רק שלא לקחתי אותם לא חזרתי להקיא וקמתי ואני עומדת היום עם שתי רגלים יציבות על הקרקע. עומדת וצועקת, שכל העולם ישמע, ההפרעה הזו לא סופית, היא לא כרונית, אפשר לצאת ממנה, צריך כוח רצון אדיר והמון המון סיוע ותמיכה מכל מי שרק אפשר להשיג, ומכל מי שרק מוכן לתת, אבל אפשר !!! אני כאן כדי לתמוך בך, ועוד הרבה אנשים, גם בשעות קשות כמו אתמול, שאני עד עכשיו מצטערת ומתחרטת על כך שהלכתי לישון, ולא הייתי פה בשבילך, אבל יש לך גם מטפלת ברקע בוודאי, ויש לך כוח רצון, שבא לידי ביטוי בהודעות קודמות שלך כאן, ובפורום האחר, ואת יכולה לעשות את זה. אני יודעת שזה היה אתמול, והיום חזרת לעצמך, ואת שוב נלחמת, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב לך את הדברים האלו. תדעי שאפשר, תדעי שאת יכולה, תרגישי שאת בדרך הנכונה, לא מפספסים את החיים בגלל אוכל, זה לא שווה את זה, לא מרעיבים את עצמך, זה לא עוזר לכלום, רק להרגיש יותר גרוע. תחזרי על זה כל יום וכל לילה, לפני ואחרי השינה, עד שיעבור החשק, וזה עובר בסוף, שוב מנסיון ! אני היום כבר לא חושבת בכלל על האופציה הזו של הפרעת האכילה, זו לא דרך התמודדות קיימת בכלל, היא לא עולה למודעות, יש דרכים טובות יותר - שירים, כתיבה, ציור, לימודים, עבודה, מה שרק תרצי ותבחרי. ולסיום, בדיחה מפינוקיו אין לי אבל היום חשבתי על השיר מהלב, אם את מכירה "הלאה אל המרחב אמא שם במרחק עוד מצפה לי דרך ארוכה עד המקום בו אמא מחכה..." יכולה לנחש למה ? אם לא התייאשת וקראת את העץ שלי לטלי, כולל התוספות, אז את יודעת, אם לא, ואם בא לך לשאול, חופשי. בכל מקרה שיר נחמד, לא ? קבלי עוד חיבוק חזק, ואל דאגה חיבוקים יש לי בשפע, לכל מי שרק רוצה ומתי שתרצי, רק תזמיני, אביב.

אין לי מילים... (כולם נגמרו במכתב האינסופי שלי!) שוב תודה... אמנם המשבר חלף, אבל המילים שלך חדרו עמוק, חיממו, עזרו לאחות את הקרע. אין מה להצטער שלא היית אתמול! קודם כל, כי הייתי מדוכאת מכדי להיכנס לפורום- כך שאפילו אם היית לא היינו יכולות לדבר. ושנית- אילו היית עכשיו מותשת מעייפות (וכזה היה המצב אילו נמנע ממך לישון אמש)- מי היה כותב לי , גורם לי לחייך, מעודד אותי כל כך עכשיו- כמוך? :-)) הדבר הכי מעודד לשמוע הוא, שאפשר להשאיר את ההפרעה מאחורייך, לחלוטין. הדיאגנוזה הפורמלית שלי אומרת שאני "כרונית" ו- "מקרה אבוד". זה היה לפני ארבע שנים. היום, כמובן, אני שומעת משפטים אחרים... אני יודעת שאני לא "אבודה", אבל החשש שלי היה שלא אוכל לחיות חיים שלמים, נטולי דאגות אוכל ומשקל, לעולם. לכן היה לי כל כך חשוב לקרוא את דברייך, לראות דוגמה חיה לכך שזה אפשרי! ואלף תודות על החיבוקים החמים, אני שולחת לך חזרה אחד גדול גדול, "עד השמיים" כמו שהילדים אומרים... אפרופו ילדים: הלב, מרקו...בוודאי שאני מכירה, הייתי ילדה כשהתוכנית שודרה, אבל שיר הפתיחה עבר אינטגרציה ל-DNA של כל ילדי התקופה. אגב, אני ילידת 1974. אנחנו בנות אותו גיל? קראתי את העץ בשלמותו, אלא שחסרה היתה לי ההיסטוריה של מערכת היחסים המורכבת שלך עם אמך. ( כתבתי 'מורכבת' פשוט בגלל שמעולם לא הכרתי אדם שמערכת היחסים שלו עם אמו היתה פשוטה...). בכל אופן- יש לה את כל הסיבות בעולם להיות נדהמת וגאה בך מאוד!! ולא רק על השיר היפהפה. אילו אמך היתה יכולה לראות את ההודעות המדהימות שאת כותבת, את הכוחות שאת משרה, את הרגשת ה"זה אפשרי!" שאת מקרינה- היא היתה גאה עוד יותר- אם בכלל יש מצב כזה... אמנם זה לא אותו דבר, אבל תזכרי שאנחנו כאן בפורום (התחלתי להתאקלם, הא?)- באמת מעריכים, נדהמים כל פעם מחדש, ו... גאים בך כל כך!