יש הבדל בין עולם בלי גבולות וכמיהה לחזור לרחם

לבין הענות אנושית והתגייסות לקראת אדם בשעת סערה רגשית ורצון בתמיכה של אוזן קשבת אנושית הכלה ועידוד. נראה לי הפסיכולוגית האקסית שאני ככ אוהבת לשנוא לגמרי איבדה את יכולת ההבחנה בין השניים. אני מסוגלת כיום לדבר ממקום של נפרדות ולא רק כמיהות אינפנטיליות אבל היא מתעקשת להתייחס לכל מה שקשור בי כאל פניה אינפנטילית אחת גדולה כנראה ורואה בכל סוג של כמיהה ליצירת קשר והשתתפות שלה בעולמי משהו שצריך לתסכל אותו בכל מחיר. מבחינתי זה התעקשות על ספרציה בכל מחיר וממש אין לזה שום קשר לאיזה כמיהה שלי לשוב לרחם בדמותה. כן יש לי צורך והייתי רוצה השתתפות שלה בעולמי וברכת הדרך. עיבוד ועיכול דברים שהיו. היא לא מאפשרת את זה. בעיני זאת אטימות. זאת התעקשות שלא חייבת להיות. אפשר להיות יותר אנושיים ולהסכים לשוחח עם מטופלים לעיתים שהם חשים זקוקים לזה. אבל כנראה היא מזמן עברה לפאזה של ספרציה בכל מחיר. למה להתנהג ככה? אני פחות מזדעזעת כיום כי כבר יודעת למה לצפות מפסיכולוגים ועדיין זה מקומם. כאילו מרוב 'מקצועיות' אתם לא משאירים מרווח נשימה לאנושי. להענות פשוטה לאדם בשעת קושי ונזקקות. הכל על טהרת ההנחה שתסכול מגדל כנראה. אין לי הסבר אחר. ועדיין זה ממש לא נכון שאני מחפשת כמיהה לחזור לרחם כל פעם שבא לי מענה אנושי ממני. זה רגרסיבי נקודתית. לא טוטאלית.