שונאת צוחקת

שניה אחת אני שונאת. כועסת נגעלת . רוצה לרצוח לחנוק מישהו. נזכרת, זועמת, נסערת. נלכדת. רוצה לצרוח שדי! נמאס לי שיפסיק. הזמן עובר ועובר ועובר ומתבזבז לי וכלום בעצם לא משתנה. עוד אוכל עוד הקאה כבר מפסיקים לעקוב. קורה כדרך אגב. ואז בעצם לרגע שוכחת מהכל. מבודחת. צוחקת. נזכרת באיזה רגע משעשע שהיה בלי קשר לכלום. מחייכת לעצמי. מתאמנת, מרגישה יותר אנרגיה וטוב. נקודתי. הכל נראה יותר נחמד. לזמן קצר. אבל אין לי מטרות של ממש ותוכניות של ממש וכוחות להרים את עצמי ממש. לחיות חיים עם פואנטה. אין לי כח לפואנטות. עצוב לי. אז מתרוצצים מהסחה להסחה. חיים שהעוגן שלהם הוא 'שמירה על כושר ומשקל'. הדת של החילונים. אשכרה. הייתי רוצחת את הזונה הקלינית הבכירה שבמקום לאהוב אותי בחמלה ורגישות אנסה עליי תסכולים והתייחסה באטימות. יש לה מזל שאני לא באמת מפלצת. אם הייתי באמת הייתי רוצחת אותה. תוקעת לה סכין בגרון. והבלונד המאוס שלה היה מתלכלך באדום של דם. דם דמדם.