מחשבות על מוות

אודי, אני מפחדת להודות ולכתוב זאת שחור על גבי לבן, אבל אני מקנאה בעמליה. מרגישה שהבור השחור כל כך גדול ובלתי ניתן למילוי. מלבד ריקנות איני חשה. כמו מתה. לעולם לא אפגע בעצמי מפני שאני לא רוצה שהילד שלי יגדל ללא אימא אבל אני ממזמן חדלתי מלהיות. חדלתי מלהתקיים. המטפל שלי נוכח בחיים שלי. מעמיד את עצמו לרשותי 24/7. אני קשורה אליו. אוהבת אותו (לא אהבה רומנטית או אירוטית כמובן). הסערות בטיפול נרגעו אבל גם לא מרגישה שמתקדמת. לא ברור לי מה מטרת הטיפול. כרגע הוא בעיקר "מחזיק" אותי. אנחנו עושים המון מאמצים כדי שלא אפגע בעצמי. לא יודעת מה ניסיתי להגיד פה, ואיזה מסר ניסיתי להעביר. מעניין אותי אודי, מה אתה קראת והבנת בין השורות. נטע.