הייתי זקוקה לכן...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
וכתבתי הודעה ממקום רגשי מאוד מורכב.. מרגישה פאתטית, בכלל לא צריכה לרצות, לצפות. אבל הרגשתי נוח מספיק כדי לשתף בכאב שלי. ומיכל, תודה על התגובה שלך. ולא, זה לא משהו שאפשר להגיד. כי זה נאמר בעבר כל כך הרבה, שכיום- גם אם לא אומרים אני מרגישה את זה, וחווה את זה. וכן, כמו שעושה בטיפול, רוצה לברוח, לא להיות פה. כי פתאום, לרגע, מרגישה שגם פה לא רואים, שגם פה לא מקבלים. למה? למה אודי? קטונתי. רחל.
היי רחל, טוב שאת מספרת ואומרת, עם כמה שזה קשה. נדמה לי שעכשיו אני יודעת יותר מה את צריכה, שאת צריכה. קודם הרגשתי שאין לי כל כך מילים ותוכן לומר, ועכשיו אני מרגישה שלא בהכרח אותם חיפשת. אז רק אשאיר נוכחות-מילים-של-יחד, ומבט שרואה את הצעדים האדירים שאת עושה, בחוץ וכאן, ומעריך אותם בכנות. אני שמחה שזה הצעד שאת עושה, שאת נשארת איתנו. נעמה.
היי יקירה ראשית צר לי באמת שהרגשת שננטשת. שנית אני מודה לך שהארת את תשומת ליבי-ליבינו-ליבך. מצטרפת למילים של נעמה רואה אותך את הצעדים שאת לא מוותרת. זוכרת שקראתי אותך ומשהו בתוכי נצבט כל כך..... אולי לא היו לי מילים וגם כרגע מתחברת לכך שאין מספיק מילים להכיל את עומק הכאב. מלבד לאמר לך שאת איתי- בליבי במחשבותי ובמילותיי...... סוף שבוע רך ומואר ככל שניתן. הילה
היי רחל, אני חושבת שאת דווקא כן צריכה לרצות ולצפות..נראה לי מאוד אנושי..לרצות שיאהבו אותך ושיתייחסו למה שאתה חושב ומרגיש. אני גם חושבת שיש בזה מעלה: שאת יודעת מה את רוצה (יחס\בן זוג\ או ילדים) לפעמים אנשים רואים הודעות באיחור, או שלא תמיד יודעים מה לכתוב. אבל בבקשה אל תרצי לברוח, לא מכאן ולא מהטיפול - יש לך ולהודעות שלך ולרצונות שלך הרבה מקום.
כן הגבתי לך אבל מהפלא חצי מההודעות שאני כותבת ואפילו שכתוב ההודעה נקלטה לא מגיעים אז מצטערת . האמת כל כך מכירה את הקושי הזה בחגים את הנסיון להאחזות בטוב למרות ש.. ואולי בגלל זה היה קשה להגיב לך כי הקושי שלך נגע לי ולאחרות אני מאמינה בנימים הדקים דקים של הבור הכל כך כואב . של יש אין משפחה . מחבקת וזה נהדר שכתבת אוהבת את מה שהבאת את הקושי הזה של לכתוב ושלא מגיבים . חיבוק נוסף על האומץ .
איתך....
מנסה לשלוח ולא מצליחה ולא רוצה לוותר. גם אני שמחה שאת.יכולה לומר מה טוב לך... חיבוק
והי כולן פה בעץ... אתך גם אני, הלוואי שהיינו (הייתי) יותר בפשטות אומרים, נוכחים, מושיטים יד, מצטרפים... גילת
קראתי את ההודעה שלך והזדהיתי עם הדברים שכתבת.. מאד.. מכירה את התחושה הזאת. להסתכל על החיים האלה של אחרים מהצד וזה קשה ובלתי נסבל... זה כל כך מוכר לי רציתי לכתוב לך, אך אין לי כוחות.. לכלום.. סליחה.. רחל, את לא פתטית את מקסימה וטובת לב
הי רחל, יש רגעים כאלה, שפחות רואים אותנו. אבל יש רגעים שבהחלט רואים. נראה לי שעכשיו זה רגע כזה. אודי ושיר יפה: https://www.youtube.com/watch?v=JcQn7-hHGTk
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
