תחושה מעיקה שפספסתי את הרכבת

שלום רב, סביר להניח שלו הייתי יוצא מתוך עצמי, הייתי יודע לתת את התשובה הברורה מאליה, על כן אשמח לתובנות מומחי ומומחות הפורום: אני בן 34 ולאחר שנים של הזנחה בריאותית, שפגמה באיכות חיי ובמיצוי היכולות הפוטנציאליות המקצועיות שלי, התבייתתי על עצמי ויצאתי לדרך חדשה. יחד עם זאת, אינני מצליח להתנער מהתחושה המעיקה הזאת שאחרתי את הרכבת, שזה מאוחר, שלמה לטרוח כעת, שהרי מה שאני מנסה להשיג כיום בהיבט המקצועי, אלה שעוסקים ועוסקות בתחום שלי הגיעו לייעדם לפני עשור וקצת פחות מכך. אני יודע שלחיים יש את המסלול שלהם, ומגיע שלב בחייו של אדם שזהו הרגע שיתפוס עצמו ויחתור לשינוי, ושהרבה לא אשיג אם אסתובב במעגלים סביב השאלה "למה לא עשיתי זאת קודם?", ובכל זאת, אני יותר מאשמח לתובנות כיצד אוכל להתנער מהתחושה "שאיחרתי את הרכבת". בהערכה רבה, צחי

גם אני בשנות ה 30 ורואה את הפער ביני לבין אחרים שהיו פנויים יותר לתפקד ולהתקדם בחיים. אבל אין מה לעשות. לא נראה לי שאפשר לפספס את הרכבת כי כל עוד חיים אז אפשר לחפש איך לחיות חיים בעלי טעם.. למצוא משמעות בהווה במקום להתעסק בעבר. ומי כמוני יודעת כמה שזה לא פשוט עם כל הרגשות השלילים של כעסים/ יאוש/החמצה וקשיים... מנסים בכז לעשות. לדעתי בשביל עצמנו קודם כל. לא בשביל החברה ודעה של אנשים אחרים. למען הסיפוק שלנו. לא כדי לקבל אישורים מבחוץ

שאולי זה לא ככ פשוט להפסיק להסתובב במעגלים האלה? כאילו זאת לא בחירה שעושים בשניה אלא התמודדות רגשית אמיתית ???