אשר

אני מרגישה שהנפש שלי כרגע היא ציור של אשר. אי אפשר להבין מה מחובר למה, איזו המשכיות יש, לאן הציפורים עפות, אם האנשים עולים או יורדים, מה קדימה ומה אחורה, אם ציפור או דג. אולי תמיד זה ככה, אולי זה טיבה של הנפש. אולי טיפול הוא הנמלה של טבעת מוביוס הזו, הולך על הקו הדק בחוץ-בפנים-בחוץ-בפנים-מימד אחר. כשראיתי כילדה בפעם הראשונה את הציורים שלו, ישבתי שעות מהופנטת, נפעמת, מלאת השתאות. עכשיו פתאום הבלגן הזה מעורר חרדה. נעמה.

נעמה אותי הציורים שלו תמיד הפחידו בלבלו ...מבינה איך את מרגישה . יש תקופות כאלה כמו גל הם עוברות או מתבהרות ואז פחות מפחידות

היי אודי, מכיר את הציורים המסוייטים של הירונימוס בוש? (זה די מטלטל, לפחות בעיני, אז מי שרוצה להסתכל מומלץ לקחת נשימה) http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/17/Hieronymus_Bosch_-_The_Garden_of_Earthly_Delights_-_Hell.jpg מפחיד אותי לקחת צעד אחורה, לנסות לייצג רגע באופן קוהרנטי את השדים חסרי הכיוון, לתת להם משמעות ולהגיע לתמונה כזו. (ועונה לעצמי שאם זו התמונה זו התמונה, והשהות בבלבול המסוייט של האשריות הזו לא עוזרת לשום דבר. ושיהיה מה לעשות עם חווית הצפייה בה, אחרי שתהיה תמונה ולא תעתוע חושים. אבל התגובה הכי ראשונית שלי היא שאני לא רוצה תמונה כזאת. לא שלי.) תודה אודי, נעמה.

ופתאום (אולי לא פתאום) גם מתגבר הצורך לבקש - אנא, אל תקחו ברצינות. מגזימה, דרמטית, שבויה בציורי פנטזיה וחלומות בהקיץ. הכל בסדר, חבל סתם להיטלטל ככה. זה אפילו לא נאמר בכעס או שנאה עצמית, רק מתוך מבוכה כזו. סילחו לה, לילדה, היא עוד לא ממש מבינה מה היא אומרת. חולמת קצת יותר מדי בהקיץ. ולסיכום - הרוב בסדר, ומה שלא, לא נורא. לא צריך להיסחף לציורי גיהנום. נעמה.

אני חושבת, אודי, שהתבוננות מלמעלה, כמו לוויין, מעבר להיות בפנים הוא משהו שלמדתי בטיפול ארוך השנים שלי. ונדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה, שמטפלים יודעים גם להיכנס פנימה (כמו,למשל, ההבנה שלך שלהיות בתוך ציור של אשר הוא סיוט) אבל גם לצאת החוצה ולהתבונן בעין כאילו חיצונית וכך גם לסייע. ואני חושבת עכשיו על הספר שלך :-) שלך, סוריקטה