"את תשמידי כל ניסיון להקל..."

אני משמידה כל ניסיון להקל אני משמידה כל ניסיון להקל אני משמידה כל ניסיון להקל אני משמידה כל ניסיון להקל אני משמידה כל ניסיון להקל מילאתי עכשיו עמוד a4 שלם במשפט הזה. (מכיר את העונש של "תכתבי 100 פעמים ..."? ככה.) הבעיה היא, שהוא נכון. סופר אחד, שאני נורא אוהבת, כתב באחד הספרים שלו: "אם אתה חותך את האוזן שלך, כדאי שתהיה ואן גוך. לא סתם אזרח רגיל שפתאום מחליט לבטל לעצמו אוזן." אני לא ואן גוך. ואין סיבה מוצדקת מספיק שבגללה יהיה מותר לי לסבול. אני מניחה שזה נשמע נורא אידיוטי, אבל אני בכל זאת רואה בזה איזשהו היגיון. (וכאן אמורות היו לבוא כמה שורות של הלקאה עצמית מסיבית, אבל אני אמחק אותן מכאן ואשמור אותן לעצמי...) אבל אני חייבת לספר שלא רק את זה ראיתי.. ראיתי גם את שאר המילים שכתבת, שהן נוגעות ועוזרות ואת ההזמנה של נעמה למילים (שהלוואי ויכולתי להביא אותן באמת..) וננגעתי, וזה היה רגע קטן טוב בתוך התקופה המוטרפת הזאת. כי לשניה, גם אם מרחוק ובמעומעם, מישהו ראה אותי. בלי לנסות לפתור ולהתחכם.. אז עדיין טירוף לי, אבל תודה לכם..