החיים שלי הפכו ליותר קלים כשהתחלתי לחשוב שאני לא

רוצה לחיות לעוד יותר מידי זמן. אין לי כוונות להתאבד או משהו, אני אפילו עובדת קשה כדי להגשים חלום. אבל בראש שלי אני לא מוכנה לראות יותר מ10 שנים קדימה, וטוב לי עם זה. אני בת 30, יש לי חיי חברה, אני נראת צעירה ומתנהגת כמו אחת כזאת. אני עובדת ועוסקת בהרבה תחומים. מחוברת מאוד למשפחה. בצד האפל שלי אני מרבה לשתות אלכוהול ולהשתמש בסמים (קלים, מידי פעם קוקאין ואחת לשבוע אני מסניפה קסנקס או כדורי שינה), אני יודעת שאיזה שלב אני אתנסה בסמים יותר כבדים והמחשבה הזאת לא מטרידה אותי, להפך- אני מחכה לרגע שאצליח להגשים את החלום ואז פשוט ליפול. זה לא מפריע לי, אני לא רוצה לחיות עד גיל מבוגר, אין לי שאיפות להקים משפחה, ואני לא רואה צורך למשוך את זה יותר מידי. מהרגע שהתחלתי לחשוב בצורה הזאת חיי הרבה יותר קלים וכייפים אני מכינה את הקרקע ומתרחקת לאט לאט מהמשפחה, עסוקה בעצמי וטוב לי. אני יודעת שתגובתך כמומחה תהיה שיותר קל לי כך כי אין בי מקום למחוייבות במחשבות, כי אין לי עתיד. אבל מדובר יותר בשקט נפשי, בהבנה שזה בסדר לא לרצות להיות פה, כולם מתים בסוף. אני מודעת לעובדה שמדובר בהרס עצמי, אבל זה לא כל כך מעניין אותי, אני פשוט אני, חופשיה עד יומי האחרון. האם משהו אצלי לא בסדר? או שאני בעצם סוג מסויים של טיפוס.לא הכי נורמטיבית, אבל עדיין- פשוט אני.

יש סתירה במה שכתבת: אם את מחוברת למשפחה אז איך זה שאת גם מתרחקת? אם לא אכפת לך לפגוע פגיעה אנושה קשה והרסנית באנשים שאוהבים אותך אז הכל סבבה ואת יכולה למות בכיף ממנת יתר מתי שבא לך ולהשאיר אחרייך אדמה חרוכה. העיקר שאת תרגישי חופשיה ומאושרת .

זו דעתי הלא מקצועית סמים, כדורי שינה, זו בריחה. תבדקי ממה את בורחת ולמה. אולי משבר אמוני?