בני אדם

היי, קשה לי בטיפול. קשה לי להגיע לבד לטיפול , כי אז המטפלת היא דמות מפחידה ומרתיעה וחודרנית. שפולשת לגבולותיי עם השאלות האישיות שלה, והרצון שלה לדעת ולדעת ולדעת עליי. קשה לי להגיע יחד עם בן הזוג לטיפול, כי אז שניהם חביבים ונחמדים והאווירה חיובית ודביקה ומלבבת . וזה לא מתאים ומכעים אותי. יש בי זעם על הטיפול הזה, יש בי זעם על שניהם!!! ותסכול, וכעס, ותחושת חוסר אונים עצומה, אבל בעיקר ...פחד.. פחד לספר, פחד להגיד, פחד לשתף, פחד להתקרב , ופחד לפגוע ולהיפגע ואחרי כל הפחד, יש לי תקווה: שהטיפול יצליח, שהקשיים יתגמדו ושתהיה הצלחה! אז אני לא רוצה "להסתתר" יותר. בלי העמדות פנים, בלי עצמי מזויף, בלי מחשבה שהחיים הם שחור-לבן, הכל-או כלום. טוב מוחלט או רע מוחלט. ושהכול צריך להיות מושלם. אז זהו, שלא. וזה טוב גם ככה: שאני משנה את דעתי תדיר ומצליחה להתבלבל מהטיפול הזה , שבן הזוג לא תמיד מצליח להבין אותי ולתמוך, ושהמטפלת לא תמיד מכילה ואמפתית. וכולנו (כמעט) בסדר איזה מזל... סה"כ בני אדם..

אני לא החלפתי כינוי בגלל המטפלת (אם לזה אתה רומז). אולי בגלל הטיפול. למרות שהתלבטתי עוד שהייתי בכינוי הישן, אני לא מתכוונת לספר לה שאני כותבת כאן. בטח לא עכשיו , שהיא יודעת ומכירה כמעט הכול עליי. את הנושאים הכי אישיים רגישים ואינטימיים. ואפילו ראתה את הבן זוג,.(לפחות את הילדים אני מצליחה "להחביא" ממנה). אולי החלפתי כדי "לברוח" מהבן זוג, שכן ידע על הכינוי הישן. ועכשיו הוא חלק משמעותי מהטיפול. (למרות שלא נראה לי שהוא נכנס לכאן לקרוא הודעות שלי) אז מתכונת הטיפול השתנה, אבל אני מרגישה שלא השתנתי. אני עדיין עם השתיקות, עם הקשיים., אני מרגישה תקועה. וגם קצת בודדה בטיפול הזה. ואני רוצה שינוי . מיקה מרגיש לי שם מגניב , קליל וקופצני וכן, גם נשי.בדיוק כמו שהייתי צריכה להיות! אם לא היו מפריעים לי בדרך... ופרדייז זה סתם שם של מקום , שלא באמת קיים כאן...... זה עד כדי כך מפריע לך?