.

לזמן במקום הזה יש קצב משלו דשדושי רגליים במסדרונות פנים חתומות עיניים בוהות דיבור איטי צעקות שבר התפרצויות בכי כל עוולות העולם והרע גרים כאן אני לא מכאן רק מהצד מתבוננת ונסחפת אל קצב הזמן החדש השכמה כי חייבים לקום לא חייבים לאכול מדד המוות נבדק בכל כמה שעות שיחות רופאים אחיות פסיכולוגים המון אנשים רעבים לטיפול חדר כם עוד שלוש מיטות אני מסתובבת אל הקיר מנסה להרפות לישון יושבת בחוץ עטופה.בצינת הבקר מהלכת יחפה על הדשא הרטוב ומנסה לקרוא דף מספר תוך כדי הליכה אולי המקצב.יניע. לא לפחד לא לוותר לנשום להלחם אני לא משוגעת אני לא מכאן אבל צריכה להיות כאן עד שיחליטו שמשהו נרגע. מקווה שזה בסדר לעדכן כאן במה שאני קוראת יומני שגעון.

כי במקום הזה גר הדגעון, אני בשליטה, די זרה בנוף הזה שרובו אנשים פסיכוטיים. הסבל פה גדול,.גם סבלי שלי. ואני פה בתוך השגעון. מה אתה.חושב אודי?אולי זו טעות שאני כאן, אולי הכל בכלל בטעות...