אם

בהמשך לתגובתך הקודמת... כנראה שנולדתי גולם. אבל תהייה :אם גם ככה מתים בסוף אז מה זה משנה מתי ?! אזי עכשיו ? ואל תאמר שהדרך לאורכה גם חשובה...לחיות ולסבול קשה יותר.

הי, בעולם הטבע גולם בסוף הופך לפרפר, ונראה לי שכשהוא במצב הגולם הוא לא יכול לתאר את זה לעצמו, זו ממש טרנספורמציה כזו, יצור שלא היה קודם. עידודים זה לפעמים מעצבן, אני איתך בגולם (שלך וגם שלי), ואני לא יודעת אם יש תשובה לשאלה הזו שלך, אבל אולי אם תהיה איזו טרנספורמציה שכרגע אי אפשר לדמיין אותה, זה ירגיש אחרת.

(אודי היקר, אם לרגע נראה לך שמהכתוב מישהו עלול להיפגע במשירין או בעקיפין או להתפרש בצורה כזו שישפיע ולו בקמצוץ על מחשבה או למעשה פוגעני אני מבקשת שלא תעלה את זה . אני אבין, )אז אנחנו מסכימים על חוסר טעם? כפי שרשמת שאתה פה בשביל החוסר טעם. למעשה אתה מסכים שהחיים הם חסרי טעם ואנחנו פה כדי לעבור אותם מי סובל יותר ומי סובל פחות ובסוף נגיע לאותו מקום מי מוקדם יותר ומי מאוחר יותר. רק שהחלופה לא ידועה והחלופה היא בכל מקרה היעד הסופי של כולנו. אז למה אנחנו מזעזעים מאדם שהחליט להגיע ליעדו בזמנו שלו? ולמה קוראים לזה להתאבד במקום להימצא ? אשתף אותך לא חסר לי דבר, אבל חייה חיים כפולים זה שבחוץ וזה שפנים. כלפי חוץ העולם שייך לי, הכל מזוייף כלפי פנים ריקנות, בטיפול אנחנו אפילו לא ליד הבעיה וגם כאן לא נזכיר ...,עדין שומרים מרחק מישהו לא מסכים להתקרב. אבל אני סובלת. ואל תגיד לדבר על זה בטיפול. אני כבר לא נותנת הזדמנות לזה, כי דיבורים כבר לא עוזרים. היאוש נעשה הרבה יותר נוח...