Lala - קללת הראי... (זהירות, א-ר-ו-ך!!)

אני מבינה בדיוק למה את מתכוונת, חרדת המראה המעוותת... אני זוכרת את עצמי, בשלב מאוד רע במחלה. יום לפני שאשפזו אותי, בפעם השלישית... לבד. מבוהלת, כואבת, משוועת להבנה, מורעבת - לאוכל ולחום אנושי כאחד... לבד. גררתי את עצמי מהמיטה, נעמדתי מול הראי. הראי המקולל, השקרן, שמעולם לא אמר לי שאני יפה, שאני רזה, שאני בסדר כמו שאני...הרודן שלי. באותו יום, למרבה הפלא, הוא אמר אמת. כמה פתאטי: עמדתי מולו, נשענת על הקיר בשארית כוחותיי, גוועת, על סף התעלפות - והערצתי א עצמות האגן המזדקרות , את העמקים השקועים בין צלעותיי... רגע. רגע! מחר אני מתאשפזת. הנה אני, ה 'מוצלחת', ה 'מוכשרת', זו שבשבילה "השמים הם הגבול" (נשמע מוכר??). הנה אני , לגמרי לבד: מחוץ לאוניברסיטה או לכל מסגרת חברתית אחרת, ללא בן זוג, ללא החברים, ללא התחביבים שלי, שום תחומי עניין פרט למשקל וקלוריות, או "לימודי אנטומיה" על (גוף) השלד הפרטי שלי - - - הנה אני (בקושי) עומדת כאן, מנסה להתנחם בגוף החלש, המובס, המורעב עד כלות, הנה הישג חיי... אני חושבת שבאותו יום "נפל האסימון". כמובן, החיים אינם סיפור אגדה ( ומזל שכך! תארי לך שהיית מקוללת לעד ע"י מכשפה, רק משום שהורייך שכחו להזמינה למסיבת היוולדך?! ). כלומר, זה לא שמאותו היום והלאה הכל "הלך חלק" במסלול ההבראה; היו, ויש עדיין, רגעים קשים, התלבטויות, נפילות וקימות, ייאוש ופחדים לצד תקווה ונחישות, ערבוב של עצב והומור, והמון המון רצון... היום, שלוש שנים אחרי (ושבעה עשר קילו יותר), אני במקום אחר. אמנם עדיין לא משוחררת לגמרי, אבל בהחלט יכולה לראות אור, בקצה המנהרה החשוכה שבה ביליתי שנים כה רבות. חיפשתי ייחודיות, משמעות לקיום שלי, ולמדתי לפרוט את המילים הגדולות למטבעות קטנות: יש לי עבודה, לימודים. יש לי שוב חברים- ותיקים וחדשים. חזרתי לתחביבים, החלפתי תחומי עניין, הכרתי אנשים, גיליתי שמחבבים אותי, שיש לי ערך, גם אם אני לא גאונה, יפהפיה או נורא-נורא-נורא רזה... והיום, כשהראי ממשיך ( ! ) ומשקר לי, אני מלמדת את עצמי לא להאזין. ... אחרי הכל, מה הוא יודע על חיפוש המשמעות, על הכוח להתגבר, על החיים??

שכחתי אפילו לכתוב לך בוקר טוב!!!

שלום לך הבנתי שהיית מאושפזת זה בטח היה נורא גם אני עברתי את זה וממש רציתי למות ולא להיות שם ועכשיו יש כ"כ הרבה משקעים לא טובים רציתי לשאול אותך איך את מתמודדת עם החיים שאחרי , אמרת גם שרק חיכית לטיפת אהבה וחום זה ממש דומה למה שהרגשתי ושאני מרגישה גם היום איך את משלימה גם את החום ואהבה שחסרים אשמח אם תכתבי לי ותספרי לי על כך אבי

טוב, קשה להעביר היסטוריה של אחת עשרה שנים בהודעה אחת... אני לא בטוחה שהאשפוז היה נקודת המפנה ביחס שלי אל המחלה, ואל עצמי. הוא היה ציון דרך, בהחלט, אך מכיוון שאחרי האשפוז צריך לצאת ולהתמודד עם החיים האמיתיים- נאלצתי לחפור עמוק בהריסות שהשאירה האנורקסיה, לאסוף חלקים שנותרו יחסית שלמים ולהתבסס עליהם בנסיון לבנות הכל מחדש. זו תקופה שאני משתדלת לשכוח, אבל- קשה ככל שהייתה- הייתי חייבת לעבור אותה כדי להתקדם, להמשיך. חום ואהבה... אני כל כך מבינה אותך! הימים שבהם את מוצאת את עצמך לבד, נואשת כל כך, זקוקה כל כך להקשבה, להבנה, לחיבוק... קשה לבנות מחדש את הקשרים החברתיים, אבל זה שווה כל מאמץ! ההתמודדות קשה, אבל בלי ליווי, תמיכה ואהבה של חברים היא הייתה, מבחינתי, בלתי אפשרית. אני לא מכירה את סיפורך, (למעשה- אני לא יודעת עלייך כמעט דבר), אבל אם את מרגישה צורך לדבר ורוצה לשתף אותי בקשיים - של העבר, של ההווה ובכלל... אשמח להיות כאן בשבילך בכל מה שאוכל. בינתיים, תהיי חזקה. יש חיים אחרי האשפוז, והם חיים די טובים!