זה לא משנה

אני עייפה. פשוט עייפה ומותשת מאד. הכל מכוסה בשמיכה תובענית ואפורה, שום דבר לא אמיתי, שום דבר לא משנה, שום דבר לא קורה או שווה מאמץ. אין באמת טעם להכנס לדברים. לרגשות, לסערות, לחוויות. הכל לא משמעותי, לא באמת קיים, לא באמת בר שינוי. להכל בסופו של דבר יש טעם אחיד - טעם סמיך ואפור ותפל ומריר. יש אנשים, על ידי, אנשים שקשה להם וצריכים עזרה. אנשים שאין לי שום דרך לעזור להם. רק לצפות בקושי ובכאב שלהם ולהתכווץ מאשמה, ייסורי מצפון וכאב, ולהתכסות שוב בשמיכה האפורה שלי, המאלחשת, המשתיקה, החונקת. אודי, אין לי כח... :(