אביב - ערב טוב

אהלן! אני בדיוק יוצאת מהאינטרנט ואת בטח רק עוד מעט נכנסת.... קראתי את מה שכתבת לי ביום חמישי. את תמיד מרגשת ומחזקת אותי מחדש! ראיתי שעבר עליך סופשבוע לא קל. אני מקווה שהשבוע החדש יביא לך יותר אור ויותר שמחה! אני חייבת לעוף, אז בינתיים - רק טוב!!! ועוד המלצה, הפעם על סרט - "שוקולד" - סרט שעושה טוב בלב, וגם קצת חשק לשוקולד :-) בי

היי לשלושתכן, חיטטתי קצת את בהתכתבות שלכן למטה, ומאחר ואתן יודעות שגם אני קצת קרובה לנושא, אמנם במקום אחר על הסקאלה קצת, אבל בכל זאת על הרצף של הפרעות האכילה, ראיתי את הרצון להילחם, את הרצון להביס את הדבר הארור הזה, ויחד עם זה את הפחד לנסות, את הפחד להיכשל, את חוסר הכוחות קצת למאבק ואולי גם קצת את חוסר הרצון לצאת מזה מתוך הפחד לוותר על הייחודיות. אחרי כל זה עלה לי בראש קטע מספר שקראתי בשם "יומנו של מכשף" של פאולו קואלו, והנה הוא לפניכן - "בדרך כלל אנחנו מניחים להתלהבות לחמוק מבין אצבעותינו בעניינים הקטנים הללו, שאין להם כל חשיבות לעומת גדולת הקיום. התלהבותנו שוככת בגלל התבוסות הקטנות וההכרחיות שלנו במרוצת 'הקרב הטוב', והיות שאיננו יודעים שההתלהבות היא כוח עליון, המיועד לניצחון הסופי, אנחנו מניחים לה לחמוק מבין רצבעותינו ולא שמים לב שבכך אנחנו מאפשרים גם למשמעות האמיתית של חיינו לחמוק מאתנו. אנחנו מאשימים את העולם בעייפותנו, בתבוסתנו, אך שוכחים שאנחנו הנחנו לכוח האדיר הזה - הכוח המסוגל לרומם אותנו עד איבוד החושים, והעושה את הכול כדאי - לחמוק. וכך אובד לנו הכוח שהוא התגלמותו של האגפה בדמות התלהבות." אל תתנו לכוח ההתלהבות לחמוק, אל תתנו לתבוסות הקטנות להביס אתכם, הניצחון הסופי יגיע ומשמעות החיים האמיתיים תגיע. תמשיכו להילחם עם העייפות, עם הקושי, ואל תתנו לכוחות לחמוק וללכת לאיבוד. מקווה שהצלחתי לעודד קצת, שלכם, אביב.

היי אביב נכנסתי קצת מוקדם מהצפוי, לכמה רגעים. אני אתנתק עוד מעט- אבל לא שכחתי את פגישת הסינדרלות שלנו! חצות, או שאני אהפוך לדלעת... הקטע ששלחת יפהפה. מוזר, איכשהו לא הגעתי מעולם לקרוא את הספרים של פאולו קואלו, מתוך איזה סטריאוטיפ ש"זה לא הסגנון שלי" (כמה דברים טובים אנחנו מפספסים בדרך, וסתם, מהסיבות הלא נכונות, הא?) חזרתי ממש עכשיו משיחה עם המטפלת שלי. היה לא קל... היא סבורה שאולי הבעיה הראשית שלי היא דיכאון, והאנורקסיה באה על הרקע הזה. אני לא בטוחה שזה יותר טוב... היום קשה במיוחד, ולמרות שאני י-ו-ד-ע-ת שמחר, מן הסתם, אקום עם הרגשה אחרת- אני לא מסוגלת להפסיק להרגיש אפורה, סתמית, מיותרת...נו, את יודעת: סתם מישהי... :-( איך את? תסמונת יום ראשון הנורא, או שאת בסדר? היה לי כיף לחזור ולקרוא את ההודעה ממך, ויהיה כיף לחזור עוד שעה ולקרוא (בתקווה) עוד אחת! אז אמרנו: "נדבר" עוד שעה. צ'או... נ.ב. איזה כיף שאת פה...!