דפוס?

סיטואציה שקשה לי להסביר ולהבין אותה: בגלל תגובה או חוסר תגובה שלה, משהו שהיא אמרה בין אם במילים או בשפת הגוף או לא אמרה התגובה שלי היא הסתגרות וכעס, ואז בפגישה הבאה היא מחניפה לי כדי שאשתף פעולה ואני כל כך נהנת מההתחנפנות שלה אם כי אני לא מאמינה לה אבל סולחת לה בשניה כאילו לא קרה דבר, מה שתרצי מה שתגידי העיקר שתהיי פה איתי, וכן זה מעלה "חוויות" מהעבר עם דפוס דומה. טיפול לא אמור לתקן דפוסים כאלה במקום לשחזר ?

מה את אומרת? מקווה שאת לא כועסת שנכנסתי לך לעץ. בין בני אדם קוראים לפעמים אי הבנות,זה אנושי. הכי כיף שהחום ממעיס את הכל,לא? זה קצת מזכיר את מה שהיה בילדות שהינו תלויים קיומית בהורים ואז אחרי שחטפנו(כל אחד את שלו...)חזרנו אליהם וסלחנו.בשביל לשרוד היינו חייבים לשמור על דמויות ההורים כ"טובים" ואז מי שהיה רע זה אנחנו... אי הבנות שקוראות בטיפול אכן לפעמים מערערות,מפחידות וכואבות נורא אך נדמה לי יש הבדל גדול בין דברים רגילים ואנושיים שקורים בכל קשר קרוב ואמיתי ובין מה שיש לנו מאחורי הגב...אני יודעת שהמטפלת שלי לעולם לא תפגע בי עם שער הקטעים אנחנו נסתדר.גם אני נמסה מטיפת חום ודווקא חושבת שזה כיף,סימן שזה לא היה משהו רצני,אולי(?)לא יודעת.גם ילדות שלי מתפייסות מהר אם הן כועסות על משהו שטחי:חיבוק,"אני מצטערת" וגמרנו.פתאום חשבתי שאם אימא שלי הייתה בא אלי יום אחד עם "אני מצטערת" זה לא היה הולך בקלות...בא לך להגיב?

העניין שזה נתפס כלא אמין בעיניי, ואני מוכנה להתבזות בשביל היחס שלה. גם כן דפוס!