ועוד כמה תהיות...

יש מטפלים שמאד חושפים מעצמם,ויודעים עליהם ועל חייהם האישיים לא מעט.יש כאלו שחושפים חלקית.ויש את אלו שמאד ממעטים בלאפשר את זה. גם מתוך שמירה על עצמם ,על חייהם האישיים,בטח בתוך המערך הזה,גם בלא לתפוס יותר מדי מקום בטיפול שלא שלהם כביכול,ובעיקר מתוך שמירה על מה שקורה בחדר ,בהיווצרות האינטימיות הזוגית הטיפולית,וכדי שהמרחב הזה ושל המטופל על עלומו שלו,לא יפגע ולא יושפע מכל המסביב האישי של המטפל וחייו המלאים. אבל...,גם זה עלול ליצור איזו אשלייה לא? כי המטופל לא משאיר תצמו רק בחדר,ואחכ מתנתק.וכמו המטפל.(לפחות אנחנו לא).והאינטימיות הזו כביכול...,או כל מה שקורה שם,ממשיכה איתו הלאה,בטח בחסר הגדול של חייו, כולל האשלייה או כל מיני פאנטזיות נוספות. ..מנגד גם לדעת פרטים אישיים על המטפל(בייחוד במקומות הרגישים והכואבים), זה לא בהכרח חוויה תומכת ומאפשרת, אבל, גם כביכול הסתרה והמנעות מצידו, לא בהכרח מקל. כך ש....,??מה נכון ועדיף?מה כן מתאים ומה לא?? מה עוזר ומקדם ומה מפריע ומעכב? מה לדעתך נכון שיהיה?ואיך?והאם זה ספציפי עם כל מטופל? או פשוט תלוי באופי וגישת המטפל,ולא במי שיושב מולו.?? וזה שוב גם מחזיר לאיפה עובר הקו העדין הזה שבין המטפל הבןאדם לאיש המקצוע שהוא,ואל מול המטופל כמובן, הרגיש הפגיע השברירי והככ צריך. שגם נוטה להתבלבל ולבלבל מתוך הבילבולים והחסרים שלו עצמו. איכשהו הכל מעיק. ואולי בגלל החסר הגדול, הכל מקבל הרבה יותר מקום ומשמעות ומעבר לטיפול ומטפל שבא לעזור לך לסדר את חייך.ועולות אשליות ופאנטזיות.ומאד קשה לשים את כל זה בצד,או מנגד להצליח לדבר על הכל, כשלא הכל מתאפשר. ו... האם אתה חושב שהמטפל עצמו צריך לתת דוגמא אישית?? בטיפול עצמו? למשל אם הוא עצמו מתקשה בלתת מקום לדברים מסויימים, ואז נראה כאילו נמנע בעצמו, וביחוד אם המסר הוא שהכל חשוב ומשמעותי וצריך להיות מדובר. אז..? ויוצא שעוברים כל מיני מסרים מנוגדים,או לעיתים לא ממש כנים ואמינים,אם הם לא תקפים גם לגביו ולגבי מהות הדבר הזה. לא?? או שהפורמט הזה לא אמור להיות שוויוני, וגם לא בזה. ??