לא התלות הרגישה משפילה, לא ההזדקקות

התנאים שכפה מי שבפניו ביטאתי את ההזדקקות- זה מה שהשפיל. הגבולות הכפוים האלה של המסגרת- וחוסר נכונות להגמיש עבורי, זה מה שהשפיל! והקונטקס הכלכלי- איך מתעלמים מזה?? שמשפילים באמצעות הכסף שמבטא פערים בלתי נתפסים בהכנסה ומתנשאים ככה בלי בושה? לא ההזדקקות עצמה! התנאים! הצורה שבה לופתים כולאים בתוך סד של מסגרת סטינג שרק צד אחד הוא עם הכח להכתיב מה התנאים שלו- זה מה שמשפיל!! ואז שאתה עם ההזדקקות הארורה הזאת לא רוצה להרגיש שבגלל שיש לך אותה אז מישהו נהנה בכוחו להכתיב לך את התנאים באופן חד צדדי 'מלמעלה'- זה מה שמשפיל!!! ההזדקקות עצמה לא משפילה! התלות עצמה לא משפילה!! היא טהורה! היא הייתה מלאה אמונה ותמימות ונאיביות ואלוהיות! מה שהיה משפיל זה התסכול של הזדקקות- כי הצרכים שלי שם לא היו אינסופיים (בניגוד לטענה בזויה של המטפלת , עוד טמטום מוצא פיה שהיה שם) !! היה להם גבול. גבול טבעי פנימי משלי (לא של הסטינג)! היא התייחסה כאילו לא היה להם גבול. אני מודה שלכעס שלי אח"כ באמת כמעט לא היה גבול. רציתי שהיא תענש תמות והרגשתי מפלצת ואשמה, הייתי לבד אז, לא באתי לפגישות כי בכלל ההשפלה לא הרגשתי מסוגלת ובנפש עמוק פנימה כמהתי שהיא תעזור לי לבוא, שהיא תעזור לי, כי לבד זה הרגיש בלתי נסבל. אחרי הרבה מאוד זמן היו כמה פגישות ל'תיקון', אבל החוצפנית השאירה אותי לבד בתופת! מטפלת מפקירה כמוה שלא האמינה לי! לא האמינה לי שאמרתי לה שאני צריכה את המאמץ ועזרה שלה. שהשאירה אותי לבד. ואח"כ אני קוראת את פרנצ'י איך זה נועד לגדל, ואת פרויד איך מתסכול גדלים. אז הפגיעה הנרקיסיסטית גם שמישהו פה עסק במשהו על נפשי שאני בכלל לא הייתי מודעת אליו ולא הבנתי. אין ספק שכעס וזעם הפכו להיות התחושות המרכזיות ביותר מה'טיפול' ההוא. אם למישהו לא היה גבול זה לה, לא היו גבולות לחוצפה. ועכשיו אני לא שואלת אף אחד יותר. מטפלים הם לא באמת סמכות בשבילי יותר אז אין כ"כ מה לדבר על עוד טיפול ובטח לא כזה עם רגרסיות לתלות ושטויות. בא לבעוט, לא לעשות רגרסיה.

מימה מתוקה , לפעמים טיפול וניצול הם מילים נרדפות למי שחווה ניצול בעברו . זה מרגיש דומה לפעמים בחוויה , ואכן מאפיינים רבים מהניצול קיימים גם בטיפול. אני לא מכירה את הרקע שלך , אבל הזעם שעולה בך הוא כתוצאה משחזור . תעשי הפרדה בין המציאות לחוויה למרות שרוב הפעמים יש סתירה בינהם ותצטרכי להזכיר לעצמך את ההבדל בין מה שקורה למה שאת חווה ולהגיב גם בהתאם . חשוב שתתמידי בטיפול , אודי צודק. את צריכה קשר כדי להחלים מפגיעות שנוצרו אצלך בעת קשר. תקראי על סכמות , אם כבר את מתעניינת בפסיכולוגיה . קביעות אובייקט ועוד מונח דומה מתאוריה של בולבי ותביני שאת חייבת קשר כדי לשנות את הסכמה הפנימית שלך . רק במהלך קשר כזה שבו "תיפצעי" כמובן , תזכי לתיקון . כל הצלקות הישנות שלי נפתחו בקשר עם המטפלת שלי, צלקות שאני תפרתי וזיהמתי ואז ניסיתי להמשיך בחיי בהתעלמות מוחלטת מהם . זה לא שהיא עושה לך עוול , זה הגוף הרגשי שלך שפשוט חיכה לעזרה על מנת להכיר בכך שהוא פצוע . לא הרופא אשם בכך שנפצעת אבל הוא יצטרך לגעת לך איפה שכואב כדי לרפא . את באמת רוצה להמשיך להאשים את מי שמגיש לך את העזרה במקום להבין שזה שרופא יגע בך בפצע כדי לתפור ולהבריא אותו , ויכאב לך במהלך הפרוצדורה זה לא אומר שהאשם הוא בו . רק שהוא שם בשבילך. יש שם מישהי בעולם שמוכנה לשבת ולהקשיב לך , עם כל הזעם לכי אליה ותנצלי את זה שיש עזרה ושזה אומר שהכאב הזה גם בא מתוך הקלה . התחושה הזו שאפשר סוף סוף לצרוח מכאב כי יש מי ששומע . בהצלחה

יחי ההבדל! אני 'בועטת' בקליניקה על כלליה המטופשים. לא רוצה להכנס לשם יותר. יש עובדת סוציאלית שלעיתים רחוקות אני פונה לצורך תמיכה ויעוץ, אבל לא 'טיפול' עקבי שבמסגרתו נקשרים למטפל וכאלה. no more ever . אם אתה שם לב אולי אני פונה אליך ושואלת שאלות אבל אני לא במצב של איזו העברה ילדותית מול דמותך, וזה לא משהו שאפשר להגיד על כולם פה שנאחזות בנוכחות שלך, ממתינות למוצא פיך וחשות מוחזקות מכך ומנוחמות. ברור שיש לי צרכים והזדקקויות למיניהם אבל אני לא רואה באנשי מקצוע פסיכולוגים כתובת יותר לתלות בהם או לבטא מולם את הצרכים הללו. לגבי יתר בני האדם בעולם, אין לי תשובה ברורה. נחייה ונראה.