עוד הרהורים על תלות

אודי, הקשר הטיפולי המאוד מיוחד (סטינג, סודיות וכו') מאפשר סוג של חשיפה ואינטימיות שאינה יכולה להתקיים במציאות. כלומר, יש דברים שיכולים להתקיים רק במרחב הטיפולי המאוד מאוד מוגן. אז אם כך, איך אני יכולה להקיש מכך לחיים "האמיתיים"? לקשרים אחרים? זה נראה לי בלתי אפשרי. המקום הטיפולי מרחיק אותי מעט מחברים מפני שיש לי את החממה הטיפולית הבטוחה, שממלאת איזשהו בור שחור אצלי. האם זה חיובי? האם יכול להיות שכל חיי (או מרבית) אזדקק לטיפול? האם אנשים עם הפרעה דיסוציאטיבית - טראומה מורכבת, זקוקים במקרים רבים לטיפול כל חייהם? האם זה בסדר לא לרצות "לעוף מהקן"?

שהוא חושב /מאמין שטוב להיות בטיפול לארוך זמן/לכל החיים (קצת מוזר לי לומר לכל החיים). אני כרגע לא רואה את עצמי מסיימת אותו. עם זאת כן הייתי רוצה להיות במקום הזה בשלב מסוים. אני מאמינה בטיפול, לא יודעת למה. אני סומכת עליה. גם על אודי. זה עוזר לי להאמין שהטיפול טוב ויעיל. אני סומכת עליה שאם היא תרגיש או תראה שמשהו לא טוב לי. נניח היא או הטיפול היא תגיד לי.