כמה התייחסויות לנושאים שדוברו...

1) מתוך כל הדברים שמעלה, התכנים...,השאלות,התהיות וכו', יוצא מן הסתם, שאמון זה "אישיו" בעייתי אצלי ,כנל גם לגבי הזדקקות וקשר עבורי. ובכל זאת,באופן די מוזר ואולי הזוי, זה לא באמת מחובר לי. ולא מרגישה בבהירות ומהבטן, שאלו קשיים שלי, ועכשיו נותר רק לתת להם מקום בטיפול,כדי להבין יותר,לבדוק, ולעשות "עבודה". זה כאילו עמום לי ומנותק. וכשזה המצב, יוצא שבעצם, שאין אפשרות להתקדם עם כל זה, ולתוך בהירות יותר. וזה כמו דד אנד.דרך ללא מוצא. אז איך בכל זאת יוצרים,חיבור,הפנמה,הטמעה,כשהכל מרגיש מין תלוש שכזה.ונשמע או מרגיש, לא קשור אלי באמת ??? 2) ולגבי עניין ה"רצף" ,ומעבר למה שענית, אז למה זה בעצם קורה? איך נוצר שאין רצף?? מה היה חסר בעבר שיצר את זה ?? והאם גם למשל ,ומעבר לקשר, כל מיני התחלות שלא מגיעות לידי סיום, אפילו בדברים "טכנים" כאלו ואחרים, או מנגד, מצבים בהם , כל פעם מחדש, דורשים ככ הרבה אנרגייה ומאמץ, ולמרות שבעבר כבר נעשו,מההתחלה ועד הסוף, כשבסופו של דבר, הדבר נדחה ונדחה שוב ושוב, מעידות על איזה כשל שקשור לעניין הרצף?? או שזה כבר עוד עניין נוסף ? 3) וגם...איך יודעים אם באמת נמצאים במקום הנכון.המותאם.המדוייק. אם יש חוסר אמון בסיסי ?? וכשזה המצב, אז איך גם יודעים לסמוך על התחושה, על מי שמולך, ובטח אם כבר נכווית בעבר, וגם מטיפולים ומטפלים קודמים?? ואולי דווקא האמון, ובהפוך על הפוך, מאד מהיר, ועל כן גם הציפייה והאכזבה?? 4) ובכלל..., די מעצבן, ולמרות שהמטפל אמור להיות בתפקיד הורי, ולא אמור לוותר, אלא נדרש להתמודד ועם כל הקושי , שזה מסתכם כ"תפקיד" שלו. אני לא רוצה שלא יוותרו עלי, בגלל שזה מה שמחייב התפקיד. ואם כך, כשאני כמטופלת מודעת לזה, איך באמת ניתן לתת אמון, וגם...לעשות הקשה לחיים האמיתיים, שם אף אחד לא בתפקיד, ולא חייב "לסבול אותי" כביכול. ?? בקיצור...., זה מרגיש ככ סבוך, אז איך בכל זאת עושים עבודה בתוך כל העמימות?? אודי בבקשה תשתדל לענות לכל סעיף בנפרד, ולא רק לסכם ולכתוב לי "אכן מסובך..." :)