וירטואליות. מציאות ופאנטזייות.

אודי תודה רבה לך, ועל היותך כאן. ועדיין...,כמה הוירטואליות הזו,יכולה גם לבלבל. אתה מרגיש לי קרוב ואפילו כבר מאד, אתה שותף לדברים אינטימיים שלי,מתייחס ומגיב.לפחות לחלקם. וזה לא מה בכך. ומרגישה כאילו יש לי קשר איתך. וכשאחת הבנות פה שאלה.., אם ועד כמה זה\אתה באמת אמיתיים??, ענית, שזה אמיתי, ושאתה אמיתי, ושיש שם ותמונה, אבל ....הקשר הוא בעולם וירטואלי. אנחנו בעצם, ובסופו של דבר, כינויים מאחורי מקלדת, בלי שם בלי תמונה, וכל אחת ועולמה וסיפורה..., ובעיקר יש איזה מכנה משותף של נפש פצועה..., נשמה עצובה בודדה שמשוועת ליחס בתוך הקיום הזה,שהרבה פעמים מרגיש סתמי,והחוסר אונים והמועקה הגדולה. ואתה נותן אותו.ומכל הלב.ומשתדל לתת את אותו מענה ראוי ואפשרי, ובמגבלות הקיימות ובתוך גם כל השפע והעומס של הנזקקות פה של כולן. ואתה גם מאפשר תמיד,לכל המבקשות, לתת יד, חיבוק,לשבת ליד,לשים ראש עלייך,לשמוע מילים חמות ונעימות וכו. אבל..., זה רק בגלל שזה וירטואלי. אז איך לא מתבלבלים מזה גם פה? ולוקחים את זה רק כפי שזה, כשכל מילה מגע יחס ובטח ממך, מתפרשת ככלכך הרבה, ואולי אפילו מעבר לרצוי.? והופכת...לפאנטזייה עם כמיהה,רצון,ותסכול. או שזה עולה רק אצלי?? האמת לא נראה לי. לפי איך שאני חשה כאן את הדברים... וגם אם יש הרבה נימוס וזהירות מלהיות טו מאץ "מוגזמים".. האמת מסקרן אותי כל הנושא הזה. ומה דעתך עליו. כולל גם בתוך חדר הטיפולים....,ששם זה לא וירטואלי, אבל גם לא מציאותי. ומה קורה ,שלמרות שאין שום פיזיות שכאן מתאפשרת כביכול,עדיין...הפאנטזייה קיימת. ויש כמיהה ורצון ותסכול. וגבר אישה ולא תמיד קל להתייחס לזה(ביחוד למטופלת) רק בגדר תפקידים שכל השאר זה אשליות... איך באמת מפנימים ובטח כשיש אינטימיות,וקירבה,וופגיעות וגעגוע... ואי אפשר לדבר על כל זה. זה מביך מדיי. ויש עוד הרבה דברים אחרים נוספים שמכעיסים,שגם לא מאפשרים עדיין להתייחס גם לזה.(ביחוד אם את מרגישה ילדה קטנה ופאטתית בהרבה מהמצבים). וגם הוא לא מעלה את זה...כמטפל. ולמה לא בעצם?? של מי האחריות במצב שכזה לדבר על זה, שזה גם "נושא טיפולי" מוכר. אוף...יש לי ככ הרבה שאלות וטרדות בקשר לכל הדבר הזה שנקרא טיפול. ולא מעט בילבול. ??