עצב תהומי, אינסופי ? ואולי -כלום ?

אודי... אודי.. אמא צביה אומרת שקרה משהו מאוד דרמטי. אני לא מרגישה. אודי... אני כל כך רוצה/צריכה להיות אצלך..אפילו אין לך מושג עד כמה.. אודי... פעם קרה לך מה שקרה לאמא צביה ??? אמא צביה היא אודי אני לא יודעת זה משונה. והקטע שאני לא מרגישה. זה אמא צביה אומרת שזה היה בשבילה כמו רעידת אדמה. זה היא שהיתה נשמעת שהיא ב ??? אודי.. אני כל כך רוצה /צריכה להיות אצלך. שאתה תהיה רגיל. כמו תמיד. שתוכל להיות כמו עץ עם גזע עבה ויציב שאני אוכל להכנס לתוך הגזע ואתה תשמור. ושהכל יהיה שקט. אודי.. אני צריכה ממך פלסטר על הלב.. אודי..

אודי, אתה יודע שאין לי מרגיש ? אני רוצה לדווח לך מה קרה. ואני גם מבקשת שתעיר,תאיר מנקודות מבטך איך /מה וכו' אתה רואה, חושב, מרגיש שקרה כאן ? טוב אודי ? אבל לפני כן ,רוצה לשאול אותך אם קרה/קורה לך מצב שבו אין לך בכלל מרגיש ? שהפכת לכזה כמו רובוט שמתפקד טוב אבל כמו מכונה כזו. רובוט. טוב ,אז הדווח.. ביום שני, בעקבות "קצר במוח" שקרה לי. שאלתי את אמא צביה אם קרה לה/אם היא מכירה מצב ש היא יודעת שהיא צריכה למשל לבצע שני דברים ,ואין חיבור בין הידיעה הזו לביצוע בפועל.. למשל אודי, שאני יודעת שאני צריכה להיות במקום x בשעה מסויימת .והידיעה הזו קיימת במוח שלי, אך בפועל בשעה הזו אני נמצאת במקום y תוך כדי שאני "יודעת" על מקום ה x .כאילו, אני מחזיקה את הידיעה, אך יש "קצר במוח" בין 2 הדברים. מבין אודי ? בכל אופן, שיתפתי את אמא צביה ושאלתי אותה אם קרה לה כזה דבר? כמובן, היא לא ענתה. והמשכנו את הפגישה בכל מיני.. בשלישי אנחנו לא נפגשות. ברביעי כשנפגשנו ,היה כזה רגיל. בחמישי, אני מגיעה בשעה שקבענו, מצלצלת בפעמון פעם ראשונה, שניה, שלישית. ו...כלום. אמא צביה לא פותחת. בחיים זה לא קרה. ואני אצלה למעלה מ 5 שנים. לא הבנתי. פתחתי את היומן שלי. היה כתוב שיש פגישה כרגיל בחמישי. חשבתי שאולי נדמה לי שהיום יום חמישי הסתכלתי בסלולרי וראיתי שהתאריך הוא 21.8 הסתכלתי שוב ביומן להצליב מידע בין היומן לסלולרי אם אכן חמישי זה ה21.8 כמו שמופיע בסלולרי. חשבתי שאולי נדמה לי שאנחנו נפגשות תמיד בשעה... דיפדפתי וראיתי שבכל השבועות הקודמים נפגשנו בחמישי בשעה... ואז פתאום חשבתי שאולי קרה משהו לקרובים שלה.. ואמרתי לעצמי שלא ייתכן, היא היתה מתקשרת /מסמסת לי. מיידעת אותי. ואז פתאום חשבתי שאולי קרה לה עצמה משהו ולכן היא לא יכולה להתקשר /לסמס לי. ופתאום חשבתי שאולי היא עכשיו בקליניקה שוכבת על הרצפה מחוסרת הכרה, אולי חטפה התקף לב /אירוע מוחי ? ואז צילצלתי לקליניקה שלה והצמדתי את האוזן לדלת. ניסיתי לשמוע אם שומעים את צלצול הטלפון שלי. אמרתי לעצמי, אולי אמא צביה תתעורר מאיבוד ההכרה שלה ע"י צלצול הטלפון. לא קרה כלום. הדלת לא נפתחה והשקט המשיך. הלכתי. פתאום, באמצע הדרך אמרתי לעצמי שאסמס לה בסלולרי שלה רק את שמה..ואם היא בטיפול נמרץ אז בן זוגה יראה את הסמס הזה ואולי יתעלם אבל אולי יסמס לי איזו מילה ? סימסתי לה את שמה וזהו. אחרי 16 דקות הסלולרי שלה מתקשר. הרמתי. אני שומעת את צליל קולה. היא היתה נשמעת הסטרית. אמרה שלא יודעת מה קרה לה. שהיא "ידעה" שאנחנו אמורות להפגש ב.. ובשעה הזו היא היתה בסופר פארם .שמעולם לא קרה לה דבר כזה. שהיא ידעה שאנחנו אמורות להפגש בשעה... ואיכשהו נהיה לה כמו "קצר במוח" ומצד אחד היא החזיקה בידיעה על הפגישה ,אבל זה איכשהו לא התחבר אצלה במוח והיא היתה בסופר. ניתקתי לה את שיחת הטלפון. בשישי נפגשנו. גם אתמול. גם היום נפגש. היא טוענת שקרה משהו מאוד דרמטי. היא גם אמרה שזה מדהים. היא גם אומרת שזה היה בשבילה רעידת אדמה. האחריות, הדאגה, אשמה. אני מקשיבה לה. יודעת שזה אנושי. כולנו בני אדם. יכולה להבין אותה. אודי, אין לי יותר מרגיש בלב. אודי, אני רוצה /צריכה להיות בתוך גזע העץ שלך. אודי, בבקשה, תעיר, תאיר, תשקף, תסביר, תשים מילים במקום שיש בו כל כך הרבה חשיכה. תאיר בפנס ותסביר מה קורה פה. מה קרה לאמא צביה. מה קורה לי. מה קרה בינינו. אודי...