שוב כותבת

אודי וכולן שלום מזכירה שוב: הגעתי לטיפול בעקבות מוות של חבר יקר (נפטר ממחלת הסרטן). בגדול, לפני האירוע הייתי בן אדם שמח מאוד, מוקף בחברים ומשפחה אוהבת. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג קליני שאין לי מילים לתאר כמה הוא יקר ומשמעותי לי. לאט לאט הטיפול נהפך למרכז החיים שלי. חייתי מפגישה לפגישה ובתום פגישה הרגשתי עצב וחרדה מכך שעלי להמתין עכשיו שבוע עד הפגישה הבאה. הוא הפך להיות בן האדם המשמעותי והקרוב ביותר אליי ואני משתפת אותו בדברים שאיני יכולה לשתף אף אדם אחר. התרחקתי בעקבות הטיפול מחברים ומשפחה מפני שאף אדם לא מסוגל להבין אותי כפי שהוא מבין (למרות שכן ניסיתי ונתתי הזדמנויות אבל נתקלתי בסביבה שחושבת שאני דרמטית, רגשנית ושאני חייבת "לאסוף את עצמי" ולהמשיך הלאה גם אם זה קשה). הטיפול הזה מעורר בי מצוקה רבה. אני מרגישה שהחיים שלי כפי שהכרתי קפאו, ואני כל כולי "שקועה" בטיפול. כמובן ששיתפתי את הפסיכולוג והוא מאפשר לי להתקשר אליו ואנחנו משוחחים לפעמים בטלפון (וזה קצת עוזר) ואני גם שולחת לו לפעמים מיילים והוא תמיד מגיב בצורה כל כך מדויקת ונותן לי כוחות. אני מרגישה שהוא אוהב אותי ודואג לי. אז אודי, איך אפשר לא להתמכר? איך אפשר לא לרצות עוד ועוד? במציאות, אין קשרים כאלה אידאליים. איך יוצאים מהתסביך הזה? המשפחה שלי (שבהתחלה עודדה אותי לפנות לטיפול), מתנגדת עכשיו לטיפול, ולוחצת עלי לסיים אותו. אודי, אשמח אם תעשי לי סדר בכאוס הזה. איך הגעתי למצב הזה? לא עברתי אביוז ואין לי חסכים מהילדות (ההורים שלי תמיד קשובים וזמינים לי. יש לי קשר מצוין וקרוב עם אבא שלי). תודה, נירית