.

אודי, לפעמים ממש מדהים אותי כמה שאני לא מובנת. אתה לא מבין, אתה לא מבין.. אני לא סתם אומרת. אתה לא מבין. אתה כועס עליי או שסתם אין לך כוח או לא יודעת מה , אבל זה כן פשוט ככה. זה כן. זה כל כך כן. זה פשוט ככה. פשוט. כל כך פשוט. פתאום הכל נראה לי קשקוש, מה שקרה כאן. איזו פנטזיה אולי. לא אמיתי. זה לא נכון. לא כך. לעולם לא יהיה. לעולם. ואתה לא מבין. אני לא סתם אומרת. לא סתם אומרת. והנה, הורסת מה כל שהיה. הורסת. כי זה כן פשוט ככה. אתה לא מבין. אני לא אומרת סתם. אתה לא מבין. אתה לא מבין. מתיש אותי לפעמים רק רק רק שזה ככה, שזה פשוט ככה. ואתה לא מבין. ואף אחד לא מבין. ואני נשארת לבד עם פשוט ככה מנסה להסביר ולא מובנת ולא מאמינים וכועסים וזה הרי כל כך פשוט אתה לא מבין זה ככה זה ככה מה יש לדבר הרבה זה ככה לנצח לתמיד מאז ומעולם בכל מקום תפסיק להתיש אותי רק תאמין ותבין שזה פשוט ככה

הזכרת לי משהו. אחת הסיבות (טוב, אני סתם מאשימה, זו לא הסיבה העיקרית) שקשה לי לדבר עם המטפלת על הגוף שלי היא התחושה שהיא פשוט לא מבינה. היא לא מוכנה לקבל את האופן שאני רואה את הגוף שלי כמציאות, היא לא מוכנה להסכים איתי על מימדיו והמשמעות שלהם, היא לא מוכנה אפילו לעשות כאילו. ואז אני מרגישה מתוסכלת - די, תפסיקי לשגע אותי, תאמיני לי, תקשיבי לי, למה תמיד החוויה שלי היא החשובה והפעם לא? וברגעים צלולים יותר אני מבינה - היא מאמינה לי שככה אני חווה, היא מקבלת את זה שזו החוויה שלי באמתבאמת ושאני לא ממציאה או משקרת, היא מאמינה שאני מתנהלת מתוך נקודת המוצא הזו ושהמילים שלה כרגע לא ישנו שום דבר. מה שהיא לא מקבלת זה את העובדה שזאת המציאות לאשורה. מה אני אגיד לך, זה מעצבן לפעמים. זה משאיר אותי לבד לגמרי עם עצמי. אבל כנראה שאם היא הייתה מסכימה איתי, היינו נכנסות יחד ללופ הרעבה עצמית ושנאה עצמית, ואיפה פה בדיוק העזרה? היא/אנחנו מחפשות את האמצע, שתהיה איתי בחוויה שלי בלי להסכים. לא יודעת, נראה לי שזה קצת אבוד ותמיד אהיה בזה לבד. אבל יש משהו מיטיב עם זה שהיא לא מוכנה להזיק לי איתי. נעמה.

כן, זה נכון.. אבל בכל מקרה זה לופ.. כי אני רוצה שיבינו שמה שאני אומרת הוא נכון, ואני מבינה את זה שהיא לא מקבלת את העובדה שזאת המציאות - כי הרי היא אמורה לעזור לי לחוות מציאות אחרת, ובכל זאת, המציאות האמיתית היא זו שאני חווה והיא לא מקבלת => התוצאה שאני מתוסכלת ומיואשת גם מהמצב וגם שהיא לא מקבלת את דברי. אולי באמת היציאה היא במשפט האחרון שאמרת - "אבל יש משהו מיטיב עם זה שהיא לא מוכנה להזיק לי איתי". וזה בפני עצמו מביא אותנו ללופ אחר... תודה ששיתפת אותי

לא יודעת מה להגיד על זה.. תודה? עשית מה שביקשתי. זה גם לא עזר.. לא יודעת מה אני רוצה. מה צריכה שיקרה.. שיבינו אותי או שכן יתווכחו איתי... בא לי לבוא אליך ולהביא לך את כל ההוכחות שלי, שתראה במו עיניך שזה כך. אך כנראה שגם זה לא יעזור.. זה מייאש אותי. איזו הודעה סתומה כתבתי.. היא הייתה מוקדם בבוקר ולא הצלחתי להירדם. הרגשתי חנוקה ותקועה עם זה לבד. בכל מקרה.. טוב שבאת, חיכיתי לך..