שברירי

אודי,דוקא מהמקום הזה שזקוק לתמיכה, אחזקה.אינטנסיבית מדברים על גבולות מאוד נןקשים. קשה לי עם הגבולות האלה שכופים עלי כדי לאלף אותי ולהתאים אותי למערגת. אני נשארת לגמרי לבד כשהכל כל כך שברירי והמילים משתנות ומשנות את הלך הרוח ברזולוציה של שבריר שנייה לפעמים. אני זקוקה שמישהו יהיה איתי ממש.אני פוחדת מהתנודות, מהנפילה הבאה, מהתוכניות המדוקדקות שלא נגנזו, מהכח שיש לי ועשוי לשמש למימושן. אני לא ביקשתי את הפנטזיה של טיפול ללא גבולות, ביקשתי בסיס רחב יותר לתקשורת שיאפשר לי להחזיק מעמד גם בין הפגישות. אודי,תחושת ההטבה מלווה בחרדה נוראית שאולי היא רגעית, ואולי אינה יציבה ובעוד רגע תתחלף בנפילה. חרדה מפני הכוחות שעשויים להפוך אלימים ולפגוע בי. הבזקים של תחושות, אירועים ומחשבות על הזמן הזה שחרוט בצלקות על בטני, המוני צלקות של חתכים שהשאירה הסכין ונראות כמו טבלת יאוש. אני לא מצליחה לעבד את החוויות האלה, את החיבור ביני למה שקרה ואיך, את הקולות שהביאו אותי לנסיון ההתאבדות ואת ההתעוררות ממנו שלוותה בתחושת כשלון ואכזבה. תודה מילי