מעיק...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
וגם אני מרגישה שדברייך למימה בנוגע לקושי הרב שלה,וחווית ההשפלה בהזדקקות ובתלות,נכונים גם לגביי.אבל למה??למה אני מראש במקום הז\ה של הזדקקות ותלות,ולמה אני ככ גם לא רוצה בזה וזה מקומם אותי?? אני מרגישה גם,שפה הרבה יותר קל לי לדבר על עצמי,על הקושי,על התהיות ולתת גם מקום לחולשות,לעומת בטיפול ומול המטפל.שם...,מתערבבים להם כבר תחושות איתו וכלפיו,שחוסמות אותי מאד,גם מתוך ההתנהלות שלו וההתנהלות בייננו כשישנה גם פגיעות,אכזבה,כמיהה,תסכול,כעס גדול וכל אלו לא מאפשרים לי לדבר על כל אלו ולברר דברים צואת עצמי.אז בהפוך על הפוך אני כביכול לא מטפלת בעצמי,וזה אבסורד כל המצב הזה,כשגם מאד מתקשה בכלל,להיות במקום הזה של המטופלת,לחוות את החוסר שוויוניות המשווע הזה,שדורש ממני כנות ופתיחות שיתוף והכרה בחולשות,וממנו כלום כביכול.הוא יכול לשתוק,להימנע מלשתף בכלל בדברים שקשורים אליו וגם אם זה אפילו רצוי בהקשרים מסויימים והיה תורם לדבר עצמו,כמו שיצא למשל לחופשה,והכל בסוף יצא דפוק ובהפוך על הפוך במקום בפתיחות ושיתוף והסבר וכנות.ולא הסתרות שלא ברור לי טיבן.כי זה רק יוצא פחות טוב מטוב בסופו של דבר.הוא מרגיש שקושי המאד גדול שלי זה הבלתי נסבלות של חוסר השוויון בייננו, שמעורר הרבה תסכול וכעס ואז אני כביכול מענישה אותו ולא משתפת גם.אבל....אני לא חושבת שאני במכוון פועלת כאקט מעניש,אלא פשוט לא בא לי כבר לשתף כשהוא מצידו ככ נמנע וכשיש בי את כל הכעס והפגיעות ממנו הכמיהה והתיסכול גם בהקשרים אחרים.ואני נחסמת וחצויה ומרגיש כלואה.. ואני ממש לא מבינה איך בעצם מתקדמים מפה,כשזה המצב??שאני לא מסוגלת באמת לתת לקורה אותי מקום של מילים ודיבור על...,במסגרת מעבדתית כביכול.אז מה זה טיפול בעצם ואיך הוא אמור להתקיים כשאלו פני הדברים???איך יוצאים מהמעגל הזה??ובטח כששוב האמון התערער.כשכל פעם מחדש הדברים גם חוזרים על עצמם,בהתנהלות שלו (וגם שלי )ולמרות שדוברו בעבר על דוגמא אחרת...,למשל.אז מה הטעם בדיבורים שוב ושוב,אם אין להם תכלס השפעה??ומה אני עושה עם התחושה הבלתי נסבלת שאני "רק"מטופלת.שאין לי מושג מה הוא חושב באמת עליי .האם חושב שאני יפה?האם מוצאת חן בעינייו?האם נפגע ממני??האם התגעגע??אין לי מושג אולי חושש גם לבלבל אותי??אבל מנגד זה גם חוסם אותי מלהיפתח.ומשאיר אותי במטופלת הקטנה,שכשהזמן המוקצב שלה נגמר לא משנה מה,חותכים ומסמנים לה שזהו הגיע הזמן שלה ללכת,ושלו אל אשתו והילדים..גם אם רגע לפני חשבתי שאולי אני מוצאת חן....,וזה מכעיס אותי נורא ואפילו מעליב,כשלא משנה מה,אני רק מטופלת ותו לא.ואני מעבר לאמירות האלו פה ושם שנאמרו,לא מסוגלת לתת לזה יותר מקום ביוזמתי,וגם לא רוצה.זה בהחלט מביך אותי ומשפיל.איך לא??אם זה ככ לא הדדי?
הי לוריטה, עוברים את זה לאט ובזהירות. לומדים לבסס קשר שבסופם של כל המבחנים יהיה עמיד ואיתן. אודי