מהותו של טיפול.....???

אז איך באמת יודעים אם אתה בטיפול הנכון ועם הבן אדם הנכון??אני למשל מאד רוצה להבין יותר עם המטפל מה זה טיפול.ברמה העמוקה יותר של זה,ודווקא כשיש את כל הקושי,לא כשזורם כביכול חלק ואפשר לבוא ולדבר ופותחים הכל,ומנתחים ומזהים מאיפה ולמה וכו וכו...,אלא דווקא במקומות שחסומים.שיש המון כעס,זעם,תוקפנות וזה סוגר ולא מאפשר לדבר גם על זה, כי יש גם פגיעות וכעס על המטפל,וברגעים שכאלה אין (לפחות לי)את היכולת לדבר על זה איתו ו"לנתח" תדברים,כשזה מעורבב איתו ויש לו גם חלקים,ובייחוד כשהוא יושב ושותק,זה מקומם אותי ועוד יותר סוגר.אז איך בכל זאת עושים עבודה? וגם כשאמרתי דברים בעבר,ולא מעט,זה שוב תמיד חוזר על עצמו,ונראה שכבר מה הטעם להגיד,זה הרי לא באמת עוזר מעבר ללפרוק כביכול.ואיך יודעים שמתרחש תהליך כשההרגשה בעיקר תקועה ומעיקה?ואיך גם..,וזה מן הסתם גם חשש מאד מהותי, מאפשרים למה שקורה להיות,למי שאני להיות, ומבלי לפחד שהמטפל כבר לא יוכל יותר לסבול אותי.כאמור ,יצאתי בטראוומה מטיפול קודם(שהסתיים כבר לפני שנתיים ועדיין זה מלווה אותי) כשבסוף המטפל,פסיכולוג קליני מוסמך,הודיע לי, שאבדה לו כל אמפטייה כלפי(אחרי שבהתחלה הייתי המטופלת המועדפת עליו לדבריו),שהוא לא מסוגל יותר להכיל את הכעס שלי,הזעם,התוקפנות,התובענות ,שכבר לא אכפת לו ממני יותר,והוא לא מצליח לגייס אהבה כלפיי.שאני מאד מטעה ושאני לא יודעת מה זה טיפול ומה זה מטפל.(כל אלו מילים שלו),ושאני מזכירה לו את אמא שלו. אז...ברור שמאד מעסיק אותי מה זה בעצם טיפול,מה אפשרי בו ומה לא,מה אמור להיות,לקרות(גם כדי לא להלחץ מכל מיני תופעות,חרדות,מחשבות שעלולות לעלות בי כתוצאה ממה שקורה),למה המטפל מתעקש שלא לתת לזה מקום הסבר ??זה סתם מכעיס יותר,ומשאיר אותי לבד,קטנה ונבוכה ,ואותו מתנשא ומרוחק.ולא ברור לי למה. זה לפחות ירגיע אם אדע שזה יכול ליצור אצלי אולי למשל רגרסייה או דכאון או לחזור לילדה הקטנה ועוד ועוד..., ושזה בסדר.נורמאלי שיהיה כך,ועוד ועוד..,אבל כלום לא נאמר באופן הזה.אז במצב של חוסר וודאות כזו,גם השליטה שלי יותר מתהדקת ,כי אני חוששת ליפול או חלילה להשבר אולי, ולמה זה טוב??כדי לדבר על השליטה שלי ושלא מאפשרת לחולשה לצאת??ברור שזה מה שקורה בסופושל דבר ולמה הכל בהפוך על הפוך??? ואיך אני גם יכולה להרגיש בטוחה שאכן לא אשבר?? דבר נוסף,שמתקשר לקודם, הרי מטפלים הם בני אדם,ועם כל זה שטיפול מתיימר לתת מקום למטופל ולאפשר לו סביבה בטוחה ומוגנת ושהוא יכול להיות מי שהוא,ושהמטפל אמור להכיל ולאפשר, הרי ברור שיש מטופלים (כמו שאר יחסים בין בני אדם)שנקשרים אליהם יותר,מחבבים יותר,מרגישים חיבור יותר וכו וכו,ויש כאלו שפחות ואפילו כמעט ולא.ודווקא שמצליחים לייצר אנטגוניזם כבר אצל המטפל,שהכעס והתוקפנות מחבלת להם בקשר איתו,שהם כבר לא יודעים עד כמה המטפל באמת מחבב אותם,או בלית ברירה משתדל לעשות תעבודה שלו ולהסתיר את רגשותיו האמיתיים?וכו וכו...וכמובן שזה גם קונפליקט שמחבל ביכולת לתת אמון,להרגיש בטוח לסמוך ולהרגיש בעיקר אוטנטיות.