פעם שבאמת הכי סבלתי

פעם שבאמת הכי סבלתי, כשלא הייתה לי בכלל מודעות למצב שלי כפי שהוא נתפס מבחוץ כ'אומלל'. שהייתי מקיאה יותר וחותכת יותר וחושבת שאנורקסיה זה דבר נשגב (למרות שמעולם לא לקיתי בזה ממש) והיו לי חרדות ולא תפקדתי אבל לא ידעתי שזה בגלל חרדות, המצאתי לי תירוצים אחרים ובדימיוני השליתי את עצמי בעוד אעשה משהו מרשים שממנו אשאב תחושת ערך ולא ידעתי שהעובדה שאין לי בכלל חברים וקשרים זאת בעיה-- אז לא הייתה לי 'הכרה בנכות'. אבל עכשיו. עכשיו שאני כבר הרבה יותר מודעת. יותר מתפקדת יחסית. יותר מסוגלת לסבול בלי להתפרק ממש, רק זמנית אבל להתעשת יותר מהר, יותר עם ספרציה וראייה מציאותית ומודעות והתפכחות- דווקא עכשיו יש לי 'הכרה בנכות'. קשה לי להשלים עם זה שאני אחת 'כזאת'. עם הכרה 'כזאת'. לפעמים חושבת אולי זאת הייתה טעות. היה עדיף לא לפנות לדרך הזאת. שחושבת אחורנית איך הצמידו לי איזה חונך פוץ ושיבצו בתעסוקה נתמכת ובכלל לא הייתי צריכה את העזרה של המפגר הזה והרגשתי די מושפלת. הוא אפילו רצה להחתים אותי על טופס שאני מוכנה שישלמו לי פחות ממינימום ובכלל הערך העצמי הנמוך שלי אז כמעט הסכמתי אבל העוסית הזעקה ש'מה פתאום! מדובר בבחורה מאוד אינטיליגנטית שבעבודה הזו מסוגלת לא פחות מאף עובד אחר ואין סיבה לפתוח פתח לניצול של מעסיקים רק כי היא מגיעה מרקע של התמודדות נפשית' . מזל שהיא אמרה את זה. זה הזוי בשבילי לחשוב שבכלל עברתי משהו כזה- וכל הזמן ההוא עוד הייתי תחת 'השיקוי' של העברת אידיאלזיה לפסיכולוגית שאמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' והיא התעקשה 'קודם לעבוד' וחשבתי שהשיקום הזה שפניתי אליו בסה"כ עוזר לי לסמן וי על הנחיה שלה וכאילו אם אני אמלא את הוראותיה היא 'תקטוף לי מהירח' את היכולת להיות פסיכולוגית ולהשתייך.. יותר נכון כאילו שאם ארשים אותה ו'אציית' היא תאשר לי לבסוף שאני מוכנה להתקבל או להחשב למישהי שמתאימה.. כזה מקום אינפנטילי מולה. ואז בבת אחת הכל התנפץ כי הבנתי איך 'הובלתי' למקום תוך ניצול כמיהה אחרת והמקום שהובלתי אליו בכלל לא קשור. היא אמרה לי אבל 'את בחרת ללכת בדרך זו'. כן, כי הרגשתי שחוקה מניסיונות חיפוש עבודה וגם רציתי לשמור כוחות ללימודי פסיכולוגיה ולא לעבוד במשהו תובעני מדי ויכלה לי את כל הזמן והאנרגיות. ההתפכחות שפעלתי ממקום כ"כ אינפנטילי וצייתן :/ איזה סתומה הייתי. הייתי כ"כ סתומה. אבל שאני חושבת על כל הקשיים שסבלתי מהם זה אכן נכון שיש מקום ל'הכרה' הזאת. פשוט קשה לי להרגיש טוב עם עצמי וערך מהרבה סיבות וזה לא ממש מוסיף. מקווה שאי אפשר אפגוש מישהו שיתאים לי וירצה אותי למרות כל ה'פגמים' האלה. מקווה שאי פעם אפגוש מישהו שאני ארצה אותו. אין לי מושג אם אי פעם זה יקרה. אבל ממש לא בא לי להתפשר בכל מחיר. כבר הייתה לי אמא מתוסכלת אחת. הורים שלא אוהבים זה את זה פשוט רגילים זה לזה. בית נטול הזנה רגשית. לא רוצה דבר כזה. כבר עדיף לבד.

מימה את פוגעת בי באופן אישי. גם אני עם קצבת נכות לצמיתות. גם אני עם מלווה תעסוקתית ומדריכה שיקומית שאכן צעירה ממני. את שמה לב ליהירות שלך? להתנשאות? למילים הבוטות? איך את חושבת מרגישים אנשים בנוכחותך? הילה

אני הולכת לקבוצת תמיכה כלשהי ויש שם אנשים שכן יש להם הכרה כזאת גם ואני לא מדברת שם על זה שגם לי יש ולא מספרת שאני מרגישה לא נוח עם זה ולא רוצה את זה וכאילו זה מרגיש לי כמו עוד 'פגם' או 'כתם' כי באמת מה זה יגרום להם לחשוב.. בדיוק כמו שאת אומרת לי פה עכשיו. אני לגמרי מבינה אותך. את צודקת. יש בזה משהו שלא מקבל את עצמו ובעצם משדר לאחרים שאולי באותו מצב שזה דבר שלילי ולא רצוי. אבל באמת שאין לה מה לקחת אותי אישית כי זה תסביך כלכך אישי שלי עם עצמי .. אם זה לא היה 'הנכות' הזה בטח הייתי מוצאת משהו אחר . ככה זה אדם שלא מקבל את עצמו . במילא זוהרת ושלמה ומוצלחת כמו שהייתי רוצה להיות אני לא, אם ההכרה הזאת או בלי. כנראה שבתוך תוכי לא ויתרתי על הכמיהה לזהור באופן גרנדיוזי מטופש עדיין. ומצטערת עם נפגעת ממני, מהגישה שלי, כאמור אני יכולה להבין את זה ומאיפה זה נובע. סביר להניח שגם אני הייתי נפגעת בנסיבות דומות.

וגם העוסית שאלה אותי את זה. אני לא מוכנה לפעול כרגע בשביל זה כי כלכלית זה עוזר. נכון שזה קצת אפקט של 'לשים לעצמו רגל', כאילו מעכב תפקודית, אבל זה לא שעבודת חלומותיי מחכה לי ואני לא מממשת בגלל הקצבה. מה שמחכה לי כתחליף זה עוד משמרות בעבודת ייצור בשכר נמוך ונראה לי עדיף לי להסתפק במשרה חלקית שעכשיו ולא לעבוד משרה מלאה במשהו כזה. גם זה יגרום לי להרגיש נאחס מסוג אחר. אז אולי אני צריכה כבר להשלים עם זה. להשלים שמעדיפה את 'הרווח המשני' הזה. ובמילא זה לא שאפשר לגמרי לסובב את הגלגל לאחור. כי אולי אוכל לבטל את ההכרה והקצבה היפותטית, אבל לעולם לא אוכל לבטל את עצם העובדה שהחיים שלי נעו במסלולים עקומים שבהם נעו. אני לא חושבת שיכולתי לסבול משרה מלאה. לא.