'הורים'

מישהי בעבודה שלי יש לה ילד בן 11 והיא מגלה כלפיו יחס מאוד חסר סבלנות בתקשורת ביניהם. כשהוא מתקשר אליה שהיא בעבודה היא עונה בקוצר רוח ולא ממש מעניין אותה מה הוא אומר. היא עושה פרצופים כאילו הוא מטרד, מקשיבה בלי רצון ובד"כ מסיימת את השיחות בטון קר צורם "אני עסוקה בייי, ביי. ביייי, אל תשגע אותי עכשיו. בייי, לא מעניין אותי. נדבר בבית. בייייי". וכל השיחות שלה עם הילד הזה נשמעות ככה. אח"כ היא מלמלמת "משגע אותי הילד הזה". ואז בעלה מתקשר והיא אומרת לו "משגע אותי הילד הזה". שאלתי אותה מה קרה, מסתבר שהוא בחוג טיסנאות ובנה מטוס ורוצה לקנות מנוע. המנוע יקר ועולה כמה מאות שקלים ואז היא אומרת בטונים מאשימים "מה הוא חושב לעצמו שיש לי סכומים כאלה?? התחלק על השכל, משגע אותי הילד הזה". מדברת כאילו הילד הוא אוייב המדינה. אמרתי לה אז פשוט תסבירי לו שזה יקר ולא בתקציב. תוך כדי תביעי אמפתיה לרגשותיו, לתסכול שבוודאי יחוש אבל תסבירי שפשוט אי אפשר כי זה יקר מדי כהוצאה כרגע". ואז משתנה לה ארשת הפנים לכאילו רחמנית ומה היא עונה לי? "אבל אני לא רוצה שהוא יתבאס. קשה לי למנוע ממנו את זה"- ז"א היא בסופו של דבר אחרי כל האשמות גם חושבת כן לקנות לו את המנוע ??? בנקודה הזאת אני בתוכי איבדתי סבלנות כלפיה. אמרתי לה "תקשיבי, או שכן אפשר או שאי אפשר. זה הכי לא נכון לומר לילד שאי אפשר, להאשים אותו שהוא לא מקשיב ולא מבין ובסוף לקנות מה שהוא רוצה (ובלב חשבתי לעצמי שנראה לי שמי שמשגע פה מישהו זה היא שמשגעת את הילד המסכן הזה שמקבל מאמא שלו יחס קר, עויין ולא סבלני ומסרים לא עקביים עד כדי חוסר הגיון :/ ) היא גם סיפרה לי איך הילדים שלה שיחקו בכדור ספוג בבית והוא התפורר וזה השאיר לה שאריות בכל הסלון והיא חטפה עצבים והוציאה עליהם ושיתפה אותי כמה היא מרגישה בלתי נראית ולא נשמעת... היא כועסת שמבחינתה הם לא סופרים אותה, שהם לא מקשיבים, שהם לא לוקחים אותה ברצינות.. ולי זה נראה שבעיקר היא מתנהגת כמו קורבן שלהם וזה די איום ונורא לילדים שהאמא שלהם שאמורה להיות המקור לבטחון מתנהגת כמו קורבן וצורחת במקום לחפש פתרונות יעילים בלי להגרר למעגליות של מאבקי כח והתחשבנויות ו'סימון' של הילדים כ'רשעים'.