שדה אומללה

החלקים והקולות המכאיבים שבי חגים מעליי, מריחים שמשהו מתחיל להרקיב ותהיה להם סעודה. החלק הזה בי תופסת (תופסת, בלשון נקבה, אין ספק) אותי לשיחה, יורה חיצים, משדלת לפעולה פוגענית כנגדי. והפעם אני רואה לה בעיניים פחות דמוניות ויותר כאב וחוסר אונים (אולי זה אומר שהביצה הפעם היא אחת הלאה במסלול?). ואני לא יודעת איך להתנהל מולה, סוגיה חינוכית. צריך להתעלם? "לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים"? היא צריכה "לא" החלטי? או שהקשיחות הזו רק תביא אותה לנענע את סורגי הכלוב שלה ולדקור ולפגוע בלי הבחנה? היא צריכה הסברים? בת כמה היא בכלל? נראה לי שבגיל שהסברים מילוליים לא מועילים בו. היא צריכה חיבוק ממסגר, עוטף וגם עוצר? אולי, אבל אני לא יודעת אם אני יודעת לחבק אותה בלי להתמזג. (ותוך כדי כתיבה אני תוהה אם זה אומר שהיא צריכה חיבוק מבחוץ, לא ממני, כי היא חלק ממני. אבל נראה לי שמסוכן לחשוף אותה, להפקיר את גורלה בידי אחר. מוזר, איך פתאום עולה בי אכפתיות ודאגה כלפיה) תקועה לי עדיין המילה חמלה בראש כמפתח. אבל אני לא יודעת איך ליישם אותה הפעם. נעמה.