למרות שנראה לי שהרגע הלכת, אכתוב בכל זאת

אודי, עכשיו חזרתי ממנה. אפפה אותי תחושת ייאוש גדולה. לפעמים הכל כ"כ קשה ונראה שהאופק כה רחוק. קשה לי. בכיתי הרבה ואולי הוקל לי במעט. מה עושים? אני יודעת מה התשובה שלך ובכלל. עושים. אני זו שצריכה לעשות. כן, אני יודעת. אני עושה. מנסה. לא כל הזמן מיואשת. לפעמים קשה מדי. אחרי יום גרוע בעבודה ובכלל לא בטוח כמה אוכל להמשיך שם (לא רק מבחינתי, הם לא יפטרו אותי אבל כרגע יש חוסר עבודה במקום). אחרי שאתמול קראתי באיזה פורום משפחות ולנגד עייני ראיתי איפה הם ואיפה אני. תכף תהיה לי שוב יומולדת, לא יודעת אם יום עצוב או שמח זה יהיה ובאופן כללי. אך, כן עוברת לה שנה ואני עדיין מרגישה תקועה באותם המקומות. מקווה לטוב ומנסה לגרום לו גם להגיע. משתדלת, נכון, שלא תמיד מצליחה. אבל קשה.. קשה מדי.

שוב מתחילה לבכות. התעודדתי ממה שכתבת, אז תודה!