חלום

אני בבניין עם קבוצה של אנשים ולפתע תוקפת אותי עצבות שאין כמותה. אני בורחת, מסתובבת בין חדרים כדי שלא ייראו אותי. הכאב לופת אותי יותר ויותר עד שאני נופלת מכודררת על הרצפה. איש מגיע ורואה אותי ולא ברור למה (כלומר בחלום זה ברור כשמש, גם לו וגם לי) זו סיבה לרדוף אחריי ולתפוס אותי. אני רצה והוא כמעט תופס, עד שאני מוצאת כוך קטן להתחבא בו. בינתיים יצאה הוראה בבניין - לתפוס אותי ולהביא אותי (לאן? למי?). בחור צעיר עובר ליד הכוך שלי ואני לא יודעת אם הוא ראה אותי או לא. הוא שולח יד, כאילו לא יודע שאני שם, ממשש ומלטף אותי. ברור לי שהוא יודע שאני שם, הוא זוכה כך או כך. או שהוא יהנה לגעת בי ואהיה חייבת לשתוק או שאצא והוא ילכוד אותי. אני בועטת את דרכי החוצה, מכה בו, צורחת ובורחת כל עוד נפשי בי. אני מתבצרת בחדר ילדים עם מיטות קומותיים, דוחפת בכל הכוח את הדלת, שלא ייכנס. אני גוררת מיטה, דוחפת רהיטים כדי שלא יוכל לדחוף ולפתוח את הדלת. ובשבריר שניה של חלום, מתהפך הציר של הדלת וכל הכוח שהפעלתי ודחפתי פותח אותה לרווחה. תופסים אותי, נוגעים בי, צוחקים ומובילים אותי. אודי, אתה יודע למי מובילים אותי? אליך. והם גאים בעצמם, מניחים אותי כמו סחורה על הרצפה, ואין לי טעם להתנגד. אני מחכה לראות מה יקרה, מה תעשה. אתה יודע מה עשית? (כמו ילדים, לרגע ברור לי שאתה יודע. הרי היית שם.) צעקת עליהם. לא עליי, עליהם. איך הם מעיזים, ומה נראה להם שהם עושים. ולא היה לי ברור פתאום אם אחרי זה תעניש אותי כי נעצבתי וברחתי או שזה בעצם לא העניין. ורק נרגעתי בינתיים מזה שלא נתת להם להתקרב והתעוררתי. היה מבלבל-מטלטל, אבל תודה, (אם זה משהו שאומרים על הצלה בחלום. ובכל זאת, גם אם לא, כי ככה מרגיש כרגע). נעמה.