האם זה הכי טוב שאפשר להציע לי

מבחינה טיפולית? אודי אני מדברת עם המטפלת הנוכחית על חוויות שקורות לי.נאמר התמודדת עם מילים והתנהגויות של אנשים שקשה לי להכיל מן חוויה לא נעימה שזה יוצר, להציב להם גבול חיצוני בצורה ברורה ובוטחת בלי להעלם שם. אז המטפלת מדברת איתי על האפשרות לגייס את השכל כדי להבין שהתגובה הרגשית או איזה חווית קושי/חוסר אונים שמתעוררת קשורה לתגובה אינסטינקטיבית של פעם, של היות רך חסר אונים בתקופה טרום מילולית נאמר. אבל שכיום אני אשה בוגרת ועש לי קול ויש כח להציב גבול ועלי לחלץ את עצמי מן ההגבה הפאסיבית ולפעול כבוגר שמסוגל להתמודד. כל השיחה הזאת ברמה קוגניטית למעשה והחיים הם זירת ההתמודדות עכשיו. אני לא מרגישה שהתהליך הרגשי עצמו קורה בתוך הקליניקה. נראה לך שתובנה קוגניטיבית כזו יכולה לעזור? אני מרגישה שתמיד עלי לעשות עיבוד שכלי לדברים שהוא מעבר למה שאנשים שפועלים למען עצמם בצורה ספונטנית אינסטינקטיבית עושים. האם זה כך אמור להיות עבור אדם במצבי? אי אפשר לתקן ברמה האיסטינקטיבית שלי שנטיות תהיינה אחרת ללא צורך בעיבוד שכלי המוגבר הזה? או שזה בעצם סוג הפתרון המקובל?