אביב-חזרתי וקראתי

אהלן! קראתי ת מה שכתבת לי באותו ערב. זה לא זיעזע אותי, הרמון שלך למות במקומו. את די תיארת את מה שעבר עלי גם. אבל שתינו יודעות שזו לא הדרך, ואי אפשר לקחת על עצמנו את האחריות על המוות. גם ההשלכה של מחלה, זה לא משהו שיעזור או יחזיר את האהובים. זה רק פוגע בכל מישכאן, איתנו. כמה ברור, אה? לפעמים זה טוב לי כה, לכתוב את הדברים הנכונים האלה, לאט לאט אני גם מפנימה אותם :-) אתמול עשיתי מלא בדיקות גופניות - המצב שלי ממש השתפר, עדיין לא בנורמה, אבל לעומת לפני שנה וחצי - שמיים וארץ. פתאום קלטתי שהייתי עם רגל אחת בחוץ כבר... הבעיה עם האנורקסיה - שכשאומרים לך שהמצב שלך משתפר או, חס וחלילה, שאת נראית הרבה יותר טוב - הרצון הוא רק לחזו למשקל הקודם. אני מקווה שזה לא יקרה לי עכשיו והחלטתי שאתחיל לעסוק יותר בפעילות גופנית ואולי ככה ארגיש יותר בסדר עם עצמי ולא אוריד בכמות המזון. ההתחלה היתה טובה - כבר יומיים של התעמלות בבית (בתקוה שזה לא יגמר בזה :-). בקשר לכתיבה - את צודקת, אני אתחיל לכתוב, זה קשה לפעמים, ההתחלה, הבושה ממה שיש לך בפנים, המחשבות האלה שאלוהים יודע מאיפה הן באות... אבל להסתיר אותן בפנים זו לא הדרך. עם החבר - את גם צודקת, אני יודעת למה אני לא רוצה לשתף אותו. כי בכל פעם שאמעד שוב ארגיש הרבה יותר ייסורי מצפון ואני פשוט לא יודעת להתמודד עם זה. ת'אמת, שמה שהכי מפחיד אותי עכשיו, זו ההבנה שהתרגלתי למצבי והוא נוח לי, מבחינות מסויימות. להיות "אנורקסית" הפך להיות האישיות שלי (בשבילי) ולהיות "נורמלית" פתאום נהיה ריקני משהו. כנראה שהייתי צריכה את ההתייחסות אלי, אבל אני יודעת שיש בי כל כך הרבה מעבר , אז למה לעזאזל קשה לי לוותר על ההרגל הנתעב הזה? שוב, אותן השאלות הרטוריות... התזונאי שלי, נתן לי בפעם המאה תפריט מסודר. הבטחתי לעצמי לנסות שוב לעמוד בו, לפחות חלקית, והנה הבוקר - ויתרתי על הארוחה, עם התירוץ הקבוע - ממחר... ומשום מה המחר הזה תמיד מאחר לבוא :-) נראה לישאני צריכה איזה שוטר צמוד, לפאמים האשפוז שעברתי נראה לי אופציה מצויינת, אבל זה לא פוטר דברים לאורך זמן, לפחות לא אצלי. אחרי שיוצאים משם - מרגישים עוד יותר רע. אוף, גלשתי לנושאים מרגיזים, שמגעילים אותי. מצטערת. אני אחזור לעבוד, העומס כאן עצום. אני מקווה שעובר עליך יום טוב וחוץ היום כבר יום חמישי, אז כבר טוב בפני עצמו :-) בי ותודה שאת כאן.

היי ללה, איך שאני שמחה לשמוע ממך כל פעם מחדש, ולקרוא את ההודעות שלך - זה פשוט מדהים. לפי דעתי פשוט תדפיסי אותן ותתני למטפלת שלך לקרוא, הן אומרות הכל. אני עושה את זה גם, נותנת למטפלת שלי לקרוא דברים שכתבתי כאן בפורום תחת השם הבדוי, בלי להסתיר, בלי להכחיש, זה עוזר לה ולי להתקדם עוד צעד אחד קדימה, את חייבת לנסות. אני אתחיל להתייחס דווקא מהסוף. שמתי לב שתמיד כשאת מגיעה לדברים העיקריים החשובים מבחינתך, את ישר בורחת ואומרת שגלשת לדברים מגעילים ומרגיזים. אבל אלה הדברים הכי משמעותיים. כל כך מבינה אותך בקטע של צריכה שוטר צמוד, אבל את יודעת זה כל כך טבעי, בייחוד בשלבים הראשוניים של ההתמודדות. כתבתי כבר לסתם מישהי אבל אני אכתוב גם לך, אני בהתחלה כשהחלטתי להפסיק להקיא הייתי מתקשרת אל המטפלת שלי לפני ואחרי כל ארוחה שאכלתי, מדווחת לה מה אני הולכת לאכול לפני, ונמצאת איתה אחרי, כדי לא להקיא. זה היה מבחינתי התחליף לאישפוז, שלא יכולתי להרשות לעצמי. גם אני כמוך רציתי להתאשפז, כשהקאתי 10 פעמים ביום, זה נראה לי הדבר היחידי שיצליח להוציא אותי מזה, שמירה של 24 שעות ביום, אבל יש תחליפים. אני מצאתי את זה בדמות המטפלת שלי, שהסכימה לנדנודים שלי, אבל אולי תעשי את זה עם חבר שלך. ככה תפטרי שתי בעיות במכה אחת, גם חבר שלך ירגיש מעורב, תומך ואוהב, וגם לך יהיה על מי להישען, יהיה לך את הפיקוח שיוודא שאת אכן אוכלת ולא מפספסת ארוחות. אבל אל תדאגי, יש לזה צד חיובי, מעודד, לא צריך שוטר צמוד חיצוני כל הזמן, עם הזמן מתפתח שוטר צמוד פנימי, לי יש אחד כזה עכשיו בתוכי, שדואג שאני אוכל, ויודע בדיוק כמה צריך לאכול כדי לא להקיא אחר כך. בהתחלה תאמצי לך חיצוני עד שתפתחי את הפנימי, אבל זה יגיע יותר מהר משאת חושבת. עכשיו אחרי הרבה זמן שלא הקאתי, זה ברור שאני לא מתקשרת למטפלת שלי בנוגע לאוכל, אני כבר יודעת להסתדר עם זה לבד, וגם את תדעי עם הזמן. בתור בן אדם נורמלי, חסרה הייחודיות של האנורקסיה או הבולמיה, ובגלל זה אולי מרגישים קצת ריקנות בהתחלה, אבל בגלל זה בדיוק צריך למצוא לזה תחליף בריא, אמרת שאת אוהבת לצייר ולפסל, זה משהו שמאוד יכול למלא את הריקנות הזאת. שווה לנסות. לא כל כך הבנתי למה כשאת נופלת יש לך יסורי מצפון כלפי החבר שלך, נפילות הן חלק מהדרך הקשה, מכל דרך קשה, למה להרגיש אשמה לגביהם ? תקבלי אותם כאבני נגף בדרך שאפשר לעקוף ולהמשיך הלאה. ארוחה אחת פספסת היום בבוקר ? תשלימי בערב או מחר. אבל למה להרגיש אשמים ? למה יסורי מצפון ? כולנו נופלים פה ושם בחיים. זה לגיטימי, זה טבעי, זה ברור ומובן. ותמשיכי לכתוב, כמו שאמרת, ככל שכותבים יותר, ומדברים יותר, הדברים מחלחלים פנימה ומופנמים יותר, וזה חלק בהבראה. אני כאן בשבילך, אביב.