ברלה, ב-רע-לה

רציתי להתנקד, התכנסתי פנימה-פנימה, אולי ככה איעלם, אולי ככה העולם יעלם, אולי לפחות לא אמשיך לטמא את מה שסביבי. אבל הקיום שלי הוא עובדה שאי אפשר להשהות, רק לבטל, וזה כרגע לא בתוכנית. זה לא רק מה שיש, בסוף זה יעבור, לאט-לאט, בסוף תוכלי לצאת מקונכיית הרעל שיצרת לך. מילים שאני מבינה, אבל חסרות כל משמעות כשכרגע אני טובעת לתוך עצמי. אני לא יודעת אם קודם יגיע ה"בסוף" הזה, או שקודם היאוש יביא לכלייה של מה שהוא אני. סליחה על ביקור הרעל... נעמה.

רוצה שתדעי שחשבתי עלייך. לי באופן אישי, היית חסרה. נטע.

בטח מרגיש לך ביקור לא קל... אבל... התגעגעתי. חיכיתי להודעות שלך, לשמוע מה איתך... אז זה בטח לא כל כך ביקור רעל..כהגדרתך.

נטע, רחל, אודי, עדיין יש בי פחד שאפעפע לכאן רעל... תודה על מילים אחרות מחוץ לקונכיה.

נעמה יקרה, חסרת. אגב, אפשר היה להמשיך לשחק עם האותיות ולכתוב גם ב-רעל-ה. מרגיש כאילו מתבקשת (חלילה) הקזת דם, כך חשבו פעם. זה, כמובן, רעיון רע. איתך, סוריקטה

סוריקטה, אולי במקביל למערכת הדם ובמקביל למערכת הלימפה קיימת עוד מערכת צינורות מפותלת שמובילה רגש. ובגלל זה לפעמים כשכל כך כואב, נדמה שכל הגוף מצטרף. ובגלל זה כשחותכים יש הקלה, כי בעצם פורצים אותה ואליה. להקיז כאב, שיצא החוצה, ילכלך. קראתי את הרצון שלך שיגלו אותך. וחשבתי שאולי מתלווה לכך גם איזה פחד שכמו סוד, ברגע שזה יתגלה זה כבר יהיה משהו אחר ומשהו ילך לאיבוד. (החתולה החביבה שלי קפצה לבקר, מילולית, ומסרה גם א6טו, עד שפיניתי אותה.) תודה, נעמה.