אודי מה אתה היית עושה

יושב מטופל מול מטפל. המטפל שותק, ממקם עצמו בעמדת 'הקשבה מרחפת' שפנויה לקלוט אסוציאציות.. המטופל מרגיש משהו. מרגיש קושי לדבר. מרגיש נטוש. מרגיש שנאטם. שהרגש שלו נאטם. הוא לא מסוגל אפילו לדווח על מה הוא מרגיש. המטפל יושב שם מולו והוא רואה אותו. המטופל רואה את המטפל מתבונן בו אבל הוא לא מתייחס לסבל שלו. המטופל מתכווץ בכסא. שותק. משהו נאטם. הלב נאטם. בשלב מסויים זה כבר מתחיל להרגיש סדיסטי. המטפל כנראה קולט זאת ומשקף "זה מרגיש אכזרי?'. המטופל מתכווץ. תוהה למה המטפל לא נוקף אצבע לעזור לו. מה זה אומר שהלב נאטם? בצאתו מן הפגישה הוא חש כעס רב. כאילו צפו בו טובע במים ועמדו מנגד על היבשה ושיקפו לו מרחוק 'נראה שאתה טובע'. אבל לא נקפו אצבע לעזור. ואז מתכעס יותר- חושב שלעצמו שאם זה לא היה הוא (המטופל) אלא הילד של המטפל אז המטפל לא היה מתייחס כך אלא קופץ מיד למים להציל ולמשות את ילדו היקר החוצה מהסבל. ואז המטופל מתחיל להרגיש נחות. פחות שווה. פחות שווה מהמטפל ופחות שווה מהילד של המטפל. כאילו הוא לא מספיק חשוב בשביל שישקיעו בו את המאמץ האקטיבי. הוא מתרעם - מדוע עוררו בו כזו חוויה. ויכול להיות שכל זה חלף בחוויותו ונפשו ללא דיווח מילולי מפורט ואתה כמטפל תשב שם ואפילו לא תבחין בייסוריו. מה היית עושה? מה היית אומר? כמובן שחוויות כגון זה קרו לי בטיפול אצל הפסיכולוגית. זה נחווה די מזעזע ומכעיס.