אביב, כתבתי לך משהו

היי לא הייתי בבית היום, אבל הספקתי לכתוב תשובה על המכתב היפה שלך מאתמול. אלא מה, בינתיים נכתבו כ"כ הרבה דברים חשובים אחרים...! בקיצור- יש לךמכתב ממני, משורשר ממש אחרי ההודעות שלך אליי. אני הולכת לישון (אני די מותשת), אבל מחר בצהריים אהיה כאן שוב. אם תהיי, אשמח "להחליף מידע". בינתיים, לילה טוב וחלומות פז...

היי, קראתי את מה שכתבת, והאמת היא שלא הגבתי, כי השארת אותי קצת במקום בלי מילים, אמרת את הכל. את מודעת, את יודעת, את מוכנה לקשיים, את מכירה את נקודות החולשה, ויש לך את הכוחות. אני חושבת רק, אם תרשי לי לומר ואת לא חייבת להתייחס, שאת עושה טעות בקשר לקורס המחשבים. אם את לא אוהבת את זה, חבל על הזמן ועל הכסף שאת משקיעה בזה. השוק כרגע על הפנים, נכון, אבל זה לא משנה כלום, הוא יתאושש, ייקח קצת זמן, אבל זה יקרה בסוף. אבל העבודה קשה, דורשת המון השקעה בכוחות, מחשבה ובעיקר זמן. בהייטק עובדים בבממוצע בין 10 ל-12 שעות ביום, וככשמוציאים גרסה גם שישי שבת, ואם לא אוהבים את זה, אי אפשר לעמוד בזה. אם לא רואים את היופי שבתוכנה, ולא מרגישים את האתגר, קשה להשקיע כל כך הרבה מאמץ ואפילו בשעות. אבל מעבר לזה, כשאנחנו עושים דברים שאנחנו לא אוהבים, בעיני זה רק עוד סימפטום, עוד סימן, לעד כמה אנחנו לא אוהבים את עצמינו. בדיוק כמו שהאנורקסיה, או הבולמיה היא סימן לחוסר אהבה שלנו את עצמינו, חוסר קבלה שלנו את עצמנו, כך גם כשעובדים במשהו שלא אוהבים. זה עוד פגיעה עצמית שלנו בעצמינו, בדיוק כמו האנורקסיה. זה עוד סוג של הרס עצמי. האנורקסיה מופנית כלפי הגוף, והעבודה במקצוע שאנחנו לא אוהבים, זה הרס עצמי כלפי הנפש. בסוף אי אפשר לעמוד בזה, כמה אפשר יום יום לקום בבוקר וללכת לעבוד במקום ששונאים, בעבודה שלא אוהבים ? מהנסיון הכי פרטי ואישי שלי, לא הרבה. שוב אני כותבת לך מהמקומות שלי, ממה שעובר עלי עכשיו, מדברים שקורים לי, אז יכול להיות שלא כל כך תתחברי, אבל זה מה שעלה לי כרגע. מחר בצהרים, אני לא אהיה כאן, אני אהיה בעבודה, אבל אני מקווה שאני אהיה כאן בערב או בלילה, בכל מקרה, תשאירי הודעה אם בא לך, ואני אתייחס. אביב.

היי אביב תודה על דברייך הכנים. הייתי חייבת להתייחס דווקא לעניין המקצוע, כי זו באמת הנקודה הכאובה שלי היום... אני מודה שאני מאוד אמביוולנטית כלפי עניין התיכנות. זה לא שאני שונאת את זה, אלא שאני מרגישה שאני במסלול הלא-נכון מבחינתי. הייתי אמורה להיות עכשיו לקראת סיום התואר, בנושאים שאני באמת אוהבת, להתעסק בדברים בהם אני באמת מתעניינת...אני מרגישה שאני עושה את הפשרה , עד כמה שזה נשמע נורא, בשביל הפרנסה. אבל, אני לא בטוחה שזה הרס עצמי דווקא: קודם כל כי אני לא מתכוננת לעבוד בזה כל חיי, אפילו לא רוב חיי. זה רק מכשיר, שאמור לתת לי את האפשרות להיות עצמאית ולעשות את מה שאני באמת אוהבת. אם הייתי עובדת בעבודה סתמית אחרת , זה לא היה יתר מרתק, אבל הייתי עושה זאת כדי לאפשר לעצמי ללמוד ולהתקדם. ובמצבי, כשאין מי שמממן את הלימודים וההוצאות שלי, זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. הדבר השני הוא , שיהיה זה אתגר בפני עצמו להתחיל פעם מסלול כלשהו ולהצליח לסיים אותו! מביך להודות, אבל עד כה "הצטיינתי" בעיקר בלעזוב דברים באמצע, חצי או שליש גמורים, ולוותר. אם אצליח עכשיו לסיים את הקורס, יהיה בזה הישג רציני- גם אם לא אעבוד בתיכנות לעולם. אגב- דברייך נכתבו מהמקום בו את נמצאת עכשיו, כך אמרת. האם התכוונת לעבודה? או שכוונתך היתה כללית, להסתכלות על עשיית דברים בניגוד לרצוננו כעל הרס עצמי? האם את מרוצה מהדרך בה מתנהלים עכשיו חייך? עבודה, חברים, הדברים הקטנים (או הגדולים) המעצבים את חיינו? לגבי עצמי אני יכולה לומר, שאני שואבת עידוד מהידיעה שמדובר בתקופת ביניים, שהקורס נגמר בעוד ארבעה חודשים ואח"כ אחזור לעשות את הדברים מהם אני באמת נהנית. אם אצליח למצוא עבודה בתחום- מה טוב. ואם לא- אמשיך לעבוד במקום עבודתי הנוכחי. כך אן כך, אין לי כוונה לוותר על שאיפותיי, לפחות עדיין לא... הערה אחרונה לפרוטוקול: שמתי לב (באיחור רב, כמובן...) שהרוב המכריע של המכתבים שלנו עוסק בי! זה לא שאני לא מרוצה מזה, אלא שהייתי שמחה למערכת קצת יותר סימטרית... מה עם הקשיים, הרגשות, ההתלבטויות שלך? נראה שאת נמצאת כאן, לתמוך ולעזור לכולם, אבל מי מקשיב לך כשמכביד, ולבד, ועצוב...? אני לא יודעת אם את רוצה לשתף אנשים במצבים כאלו, ובפרט אותי, אבל אם כן- הייתי שמחה אם היית מרגישה חופשי "לשפוך", לשתף, לא להיכנס רק לתפקיד המטפלת. אני אשמח להיות בשבילך, בכל מה שאוכל.