מיואשת

שמי שרון, אני בת 27, ואני פשוט אתחיל לשפוך זאת.. אני יודעת שאני אדם טוב אבל אני די רעה וביקורתית כלפי עצמי. כל מה שאני חושבת על עצמי הוא שלילי. קשה לי לחשוב על עצמי דברים חיוביים. מבחינה מנטלית אני מרגישה כמעט בינונית. אני סיימתי תואר עכשיו ובמהלכו היו לי ציונים מעולים אבל לא מאמינה שזאת אני שהוצאתי אותם ובטוחה שהמבחנים היו די קלים, לא סומכת על הזיכרון שלי ועל יכולת הביטוי שלי ובגלל זה די קשה לי להתחבר לאנשים ואני מרגישה שאני משעממת אנשים שחוץ ממראה אין לי שום דבר לתת. אני רוצה חיי חברה אבל מפחדת להתקרב יותר מידי לאנשים ומרגישה שהם צוחקים על הטיפשות ועל זה שאני משעממת, בליבם. דברים אלה גורמים לי לשים יותר דגש על מה שאני מוציאה מפי בשיחה. אני גם שמה לב לשפת גוף שלי כל הזמן ומרגישה שאני מקרינה גם סגירות כלפי האדם שמולי. אנשים שמים לב שקשה לי להיפתח. המקום היחיד שנפתחתי היה בלימודים שלי, במכללה. שם הרגשתי שוות ערך, אנשים חיפשו להיעזר בי כל הזמן לגבי החומר הלימודי, אבל זה נשאר רק בזה, ונשארה לי חברה אחת משם. רק חבל שסיימתי את התואר, אהבתי איפוא את ההערצה והקנאה של האנשים להצלחתי. אני מרגישה שאני לא אדם רגיל ושלאנשים אין צורך בי. אני מרגישה אוויר ליד אנשים ולכן אני שותקת ומתביישת גם להגיד שטויות או לטעות ולהישמע לא חכמה. דברים אלו גורמים לי להישאר המון לבד ולהיות במצב רוח ירוד כל הזמן. אני מרגישה עצורה וקושי להשתחרר. לא מרגישה חופשיה עם אנשים ורק שאני לבד. לא מצליחה לחשוב על אדם אחד בחיים שאני ארגיש חופשיה איתו או מעניינת. אגב, לקחתי פעם אחת ריטלין במהלך התואר והרגשתי ליממה בדיוק הפוך ממה שאני מרגישה ברוב חיי. האם אני צריכה כדורים? מה אני צריכה לעשות? והאם זה משהו שנחרץ למשך כל חיי שלא ניתן לשנות ככה?