אודי התגובה שלך קצת מכעיסה

רשמתי שאני שוקלת לפנות לעו"ד לבדוק אם יש מקום לתביעה. רשמת לי 'אשמים' ו'אם זה יביא לך שקט'. לא הבנתי מה בדיוק זה אומר. אתה לא חושב שבעצם העובדה שלא הסבירו לי מהו טיפול פסיכולוגי כיאות בהסברה ישירה, לא הבהירו טבעו ותכליתו והניחו לי להתייסר בצורה כה קשה שם בניסיון לתפוס עם השכל מה לכל הרוחות עושים ולנסות להתמקח על רוחב גבולות כאשר מראש עבודת המטפלת הייתה לתסכל ולא הסבירו לי כדי שלא אבזבז מרצי ותקוותיי לחינם.. אתה לא חושב שזה סוג של עוולה מצד המטפל? שלא לדבר על התערבויות חודרניות מעמדה פטרנליסטית והעדר הסברה שהתהליך הטיפולי עשוי לשחזר טרואומות באופן חוויתי.... וגם על התייחסויות מתנשאות ושגויות שנחרטן בזכרוני והדהדו זמן רב לאחר מכן ופגעו ברווחתי ובתחושת הערך. אודי, זה לא ענין של 'שקט'. אלא של צדק. אם נכוויתי למה האופציה היחידה שלי היא 'להמשיך הלאה'? האם אקט של לשקול תביעה אינו ביטוי לניסיון להשיב כבוד והעצמה שנגזלו לבעליהם? מה דעתך?? האין חשיבות ליכולת להגיב חזרה על מה שנחווה כעוול? מכעיס אותי שהפסיכולוגית הזאת לעולם לא תשלם על הטעויות שלה. עליה לשאת באחריות. זו המשמעות של עשיית צדק. נכון אבל שלא ממש אכפת לך? כי מה זה כבר נוגע לך... הייתי שמחה לשמוע אם לדעתך יש לי קייס משפטי בכלל או שאין שום סיכוי וכל התגובות הקשות שחוויתי הם בעיה שלי בלבד ואין שום קשר לאיכות התפקוד של המטפלת.

היי מימה... סתם משתפת אותך בתחושה שיש לי... אני מרגישה שגם אם היו אומרים לך מהו טיפול פסיכולוגי, שיהיו שחזורים של טראומות ועוד..עדיין היית הולכת. אנחנו, וגם אני שמודעת לכל זה(ואפילו נמצאת בעולם הטיפול), לא באמת יכולים להבין מה זה, עד כמה זה קשה, מרסק, מערער... עד שאתה מגיע לזה.. וחווה את זה. אבל קמים. קמים אחרת.

מימה, כפי הבנתי לטיפול אין הגדרה או מרשם של מה הולך לקרות במהלכו. זאת לא משוואה, תבואי עם בעיה או צורך יעשו כך וכך ותצאי לדרכך שמחה ומרוצה. הטיפול הוא קשר בין שני אנשים שבמהלך הדרך בונים אותו, יוצרים אותו, ומה יותר מסובך מיצירת קשר בין שני אנשים שונים נפרדים ואחרים?. עבודת המטפל היא לא לתסכל, אין שום מטרה כזו. אבל הטיפול נושק גם לגבולות המציאות וגבולות המציאות מזמנים גם תסכולים- ככה זה בחיים, וטוב שכך. התסכול הוא לא המטרה אלא אמצעי שאמור לעזור לאדם למצוא את העצמי שלו, את הרצונות שלו, את הצרכים שלו , את העצמאות שלו, את היכולות שלו, את הכוחות שלו, את הסבלנות שלו "בקיצור" את החיים *שלו*. יכול להיות שמרוב שבאת עם צפיה ותמונה כל כך ברורה של מה שאמור לקרות, כשזה לא קרה זה התפוצץ לך בפנים בצורה כל כך חזקה ומכאיבה. מן הסתם למטפלת יש אחריות, לנסות להיות מותאמת ברמה סבירה וטובה ובצורה רגישה, במיוחד בשלבים בהם מתבסס האמון ונבנית תשתית משותפת התחלתית ואולי היא לא היתה מספיק רגישה ומותאמת. העוול שלך שהוא שלך ואי אפשר להתווכח איתו, זה מה שחווית!!! אבל הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כנראה שהמטפלת תבוא והתמונה שתשתקף מעיניה תהיה די שונה. זה לא שהלכת לקנות קוטג' ומצאת בתוך המיכל גבינה לבנה. אי אפשר להתווכח עם תחושותייך ותפיסתך אבל זה גם לא משהו שאפשר להעיד עליו באופן אובייקטיבי. יש דברים שהם הפרה אתית של טיפול שאין עליהם ויכוח ולעומת זאת יש דברים שהם לב ליבו של הטיפול, ונראה לי שכל הזעם הזה שאת חווה הוא בדיוק לב ליבו של הטיפול שלך. הנקודות הרגישות שלך נחשפו שם בצורה מזוויעה עבורך והנקודות האלה ימשיכו לשרוף בכל מקום שתתהלכי בו בעולם, עם אנשים אחרים ושונים שתפגשי ובסיטואציות נוספות ואחרות אם הכיוון לא יהיה טיפול והבראה כלפי עצמך פנימה במקום להתמקד באישה חיצונית שהיא ובה תלויה האשמה. כל המגילה הזו היא מתוך אכפתיות, ממני אליך.