אודי, תרשה לי לא להסכים איתך?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
בתגובתך למאי כתבת: "מותר לה לאבד קצת את הסבלנות": אני נוטה לא להסכים איתך. היא (המטפלת) איבדה וזו עובדה! היא בן אדם וזו עובדה! אבל... זה כשל אמפתי. זה כשלון שלה. וצעקות?! לצעוק על מטופל?! זה כבר בכלל לא מתקבל על הדעת. זו אלימות לכל דבר. ואם כבר קרה, חובתה להתנצל, להודות שטעתה. אם קשה לה עם מאי, מוטב שתלך להדרכה!!! נטע.
נטע תודה רבה!!!! הייתי צריכה לשמוע את מה שכתבת.. באמת צרם לי מה שאודי כתב בקשר לסבלנות... מממש תודה!!.. ואני באמת שוקלת לעצור את הטיפול
נטע, את ממש צודקת. לדעתי ונראה לי שגם לדעת המטפלת שלי זה לא מקובל. לפחות שתתנצל. אם לא זה, אני לא הייתי מסוגלת להמשיך כרגיל בטיפול (זה ממש לא אומר שהייתי עוזבת אבל.. )
הייתי נסערת מאוד מהחוויה הנוראית שעברת. היום שיתפתי את הפסיכולוג שלי ושאלתי אותו האם הוא מסכים עם אודי. כדרכם של פסיכולוגים הוא ענה על שאלה בשאלה, ניסה לברר מדוע זה כל כך מטריד אותי, האם אני חוששת שגם הוא ינהג בי בצורה כזו. לא הנחתי לו להתחמק. היה לי חשוב לדעת מה דעתו. בסוף הוא ענה שצעקות על מטופל זו חצייה של קווים אדומים וזה לא משהו שמתקבל על הדעת. זו בהחלט חוויה קשה, וזה יכול לסדוק את האמון המקודש בין מטפל למטופל. אני חושבת שאם אני הייתי עומדת בסיטואציה כזו, זה היה משחזר אצלי משהו טראומטי. הנפש שלנו כל כך עדינה, ואנחנו בתור מטופלים (אני לפחות) נמצאים בעמדה של פגיעות. פסיכולוג שצורח עלי (ולא מתנצל), לא ראוי לטפל בי ולא ראוי לאמון שלי. נטע.
הי לכן, אני מסכימה שזה לא בסדר שהיא צעקה ואיבדה סבלנות. מצד שני, ויש צד שני, אנחנו לא יודעות בדיוק מה היה? מה הסיטואציה? פעם אחת היה לי קטע עם המטפל שלי, שהוא מאוד רגיש ומתחשב. שלא יכולתי לשלם לו. והוא אמר תיתני לי אפילו 20 שקלים ולא שילמתי לו. ואז הוא ממש היה נסער. וזה ממש כאב לו. היום בדילי אני יודעת כמה צדק. וזה ממש לימד אותי כמה צריך לשים לב לגבי אנשים, תאום ציפיות בנוגע לכסף. אני חושבת על זה שאם הוא היה מעביר על זה הייתי היום במצב אחר. זה נכון שמטפלת לא אמורה לצעוק. חשוב להציב גבול ולהגיד- עד כאן. לזה אני לא מסכימה. מצד שלישי זה מזכיר לי קשרים. למשל: נישואין. מה קורה כשיש משבר אמון? האם מתעקשים לתקן? נלחמים ולא מוותרים? או שעוזבים את הזירה? זה לימוד גדול עבורינו איך שורדים קשר. דווקא במשבר. ודווקא כשקשה. אסור לוותר. ועוד משהו- היה לי משבר בעבודה. ממש משבר עם הבוסית שלי. כמה פעמים היא צעקה עלי באמצע המשמרת- תלכי הביתה! ואני בכיתי ואמרתי לה שכואב לי מאוד. אבל אני לא ילך. אני אשאר ונתמודד. ואז נכנסה לתמונה המדריכה התעסוקתית שלי. והצלחנו לשקם את היחסים. ואפילו אתמול קיבלתי ממנה קומפלימנט. ויש עוד זווית שבה מתגרשים- כי אין אין אין ברירה. השאלה, האם זה המצב? הילה
התגובה שלך היתה כל כך מתבקשת וכל כך נכונה. חיכיתי לאיזשהי תגובה שתסדר אצלי את הבלגן שדו השיח הזה יצר.
רק תזכרי שאת לא יודעת מה היה, ואיך היה. בכל מקרה - זה בסדר לכמוה לדמות עם סבלנות ללא גבול, עם מיכל שלא נגמר אף פעם ואפילו לזמן שאינו כפוף לזה הקלנדרי (אפרופו שעון הקיץ שנכנס היום..). זה גם בסדר שכולכן עוטפות את מאי ותומכות בה ומעודדות אותה לעזוב. לדעתי זה חוסר אחריות ונובע מפנטזיות ליחסים מושלמים - ולכן אני אומר את דברי, גם אם אינך מסכימה להם ובניגוד לרוב הדעות המופיעות כאן. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
