אי אפשר

לתפקד לגמרי כרגיל ולומר שעדיין לא ממש בסדר. כי המעטפת מתקפדת, נלחמת ולא מוותרת, ועוד בפנים הקול הלכוד, צעקה שממשיכה לבקש מקום, נגיעה, מנוחה וגם מוות. עם מינונים גבוהים של תרופות הצלחנו להוריד את רמת הדכאון. נצחונה של הכימיה על הרוח. הכימיה מדכאת את הדכאון ומאפשרת לקליפה להתעבות ולהתחזק. הרעב מחדד את החושים, מעורר, מאפשר להגיב. אני לא ישנה. לא מצליחה לישון ממש. אני עובדת סביב השעון, פעילה בכל החזיתות ומרגישה איך כל זה נעשה לא ברצון אלא מתוך הכרח, לא באהבה אלא בגלל הנסיבות, לא מבחירה אלא בשל אילוצים כאלה או אחרים. אני רוצה לעוף, להתפוגג, כמו אדים או ענן נוצה. למצוא את המקום השקט הזה, הלבן. שקט לבן. נשימה שטחית. שינה עמוקה. שוב סוף השבוע מאיים עלי באינטנסיביות שלו, ברעש, בתובענות. שוב אני הולכת לאיבוד, אין לי מקום. שוב אני מבקשת ממך כמה מילים שיצליחו אולי להשקיט קצת. תודה שאתה