סופים של שעות טיפוליות

תמיד בז'רגון פסיכותרפוייטי מדברים על איכויות יפות וחמימות כמו הכלה, החזקה, רצף, אמפתיה.... כאילו משהו רך, מקבל, מחובר. אבל השעה נגמרת בחדות, בתום הזמן- ויוצרים זעזוע, השלכה החוצה למציאות שמחוץ לקליניקה. אני לא מבינה למה פסיכולוגים החליטו לעצב את הסטינג ככה שהזמן נקטע על השעון-זה לכשעצמו כבר טראומטי. אני חושבת שסיום פגישה צריך להעשות בצורה יותר מדורגת ורכה. חייב את השוק הזה? את הקיטוע? למה אי אפשר לבנות אחרת את העניין? האם הסטינג הזה בא לדמות מצב של לידה? כי לפעמים זה מרגיש יותר כמו הפלה מאשר לידה. לא מבינה למה החליטו לבנות את זה ככה שהזמן פשוט נגמר על הדקה ולא משהו הדרגתי יותר שיסייע לשמר תחושת רצף. אבל אני בכלל חוויתי שוק שם כי לא היה לי מושג למה הכנסתי את עצמי, גרררררררררר. כיום לא נראה לי שהייתי מגיבה לסטינג באותה רמה של זעזוע, אולי כי השתנו לי הציפיות פשוט.

מימה מקסימה, שומעת את הכמיהה לקשר, לחום, לרחם שמחזיק....... ואת האכזבה שזה לא קרה, ולא יקרה שוב. עצוב לי שאת חשה כך. ומצד שני את כותבת שוב ושוב אותו דבר בווריאציות שונות. למה מימה? יום שלישי, הכי מנוחה שיש. הילה

לסיים על הדקה זה ממש מעצבן.. אצלי אין חריגות וזה כנראה לטובתי. למעט מקרים ספציפים, אם בדיוק הייתי באמצע משו והיא יודעת שעדיף רגע לסיים, וגם אז זה בדקה- שתיים לא יותר.

האם לא כולנו סובלות מהסיומים החדים האלה? לא היית ממליץ להאריך במעט כל פגישה כך שיספיקו להגיע, להרגע, להתקרב, לנסות לדבר, וגם שיהיה איזשהו שיח וסיום מרפד כלשהו???

יש מטפלים שלא חותכים את הפגישה ומוסיפים עוד זמן.. כמה שקשה לי אם הפסיכולוגית שלי יאמר לזכותה שהיא מאוד גמישה בזה ולפעמים מוסיפה לי 10 דק