החזיקו לרגע

המילים שלך. הגביהו. אולי בכל זאת משהו מתחיל לזוז חשבתי. הלילה היה רדוף חלומות של כאב ועינוי ורוע ופחד גדול מאוד. המקום המוגן היה ריק מדמות מיטיבה, אני מקישה על שמשת החלון אבל החיים מאחריה ממשיכים. אני צועקת ואין שומע. גם כשהשמשה נשברת והדם ניגר ואני יודעת שהבכי לא ישמע והדמעות ימהלו עם הדם. לרגע הייתי כולי אמא של שבת ועם היום עלו שברי החלום לתמונה מוכרת שאולי איני מבינה. אני הולכת לאיבוד תמיד, רדופה, בתוך אותם מבנים חשופים. לא מצליחה להגיע. ודאי גם לא הצלחתי להסביר דבר. שבוע טוב