אודי, זה נראה לך הגיוני

נראה לך הגיוני שפגישה שלימה עכשיו לא הצלחתי להגיד כלום בגלל שהכורסא הייתה רחוקה?! גם את העובדה שהיא רחוקה לא הצלחתי לומר. עד שביקשתי שתביא לי עט ודף, היא קמה רגע להביא וכשהתיישבה חזרה שמה לב... נמאס לי ואני יןדעת שתענה שהמילה הגיוני לא קשורה לכאן... ובכל זאת, זה מעצבן אותי שזה ככה. מרגיש לי כמו בזבוז של טיפול. תוכל להגיד לי לפחות שזה לא בזבוז?? נראה לי שזה ירגיע אותי קצת

שהכורסא הייתה רחוקה. היא מקרבת לי אותה כל פעם מסתבר. וקרה שהיום שכחה.. ואני לא רוצה בכלל שזה יפריע לי אבל איך שהתיישבתי הרגשתי את זה ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום. אבל גם לומר שאני רוצה להזיז או פשוט להזיז אותה כבר, לא הצליח. וזו לא פעם ראשונה עם הכורסא. דברים אחרים יותר קל לי. פעם היא שכחה לסגור את הדלת, יש כניסה לכן יש דלת נוספת, וכם אמרתי. ואם היא תשכח לשים לי את הכרית והשמיכה אומר לה, אבל הכורסא, משום מה לא אותו דבר.. לא יודעת למה

אני יותר משלש שמים בטיפול. בתחילה לא יכלתי לדבר בכלל. פשוט שתקתי כשכולי גועשת מבפנים. לפעמים כתבתי וגם זה היה קשה לי. צפיתי שהמטפל ידבר במקומי והוא ניסה. עד שיום אחד הוא אמר די, לא בפתאומיות אבל זה מה שהיה. למדתי לדבר. לא מיד, לקח חודשים ושנים. בדרך כלל היה לי קשה אז דיברתי בעצימת עיניים, וזה עדיין המצב היום בחלק מהפגישה. לא מאמינה שאני נמצאת איפה שאני היום. השחרור ולהפסיק לפחד כל כך מהתקרבות ומקשר. תמיד הייתי מגיעה ושותקת ושותקת עד שהייתי מקבלת אומץ להתחיל לדבר, ורק ממש לאחרונה שמתי לב שאני מתחילה לדבר מיד בתחילת הפגישה. עדיין נתקעת פה ושם, נחנקת ולא תמיד מסוגלת לספר דברים מסוימים, אבל התהליך בהתקדמות מתמדת, איטית אבל קיימת, כך שאני מאד מאמינה בתהליך ומשתדלת ומתאמצת מאד להצלחתו. לא קל, ממש לא קל, מלחמה, אבל משתלם. החיים שלי בחוץ השתנו לחלוטין. היתה תקופה די ארוכה שלא יכלתי לגמור להתפעל מ"לאה החדשה". כך קראתי לעצמי. ובקשר למרחק מהמטפל, שלא תשאלי מה שעברתי עם זה. התעייפתי, אז אולי בהמשך. יש תקווה!!!