כ"כ כ"כ קשה

להודות בחולשות ולמחוק את החיוך הזה מפנים... אודי הפסיכולוגית ההיא הביאה אותי לנקודה הכואבת ביותר, לעצב החשוף שך הפצע הטראומטי המקורי, לילדה הקטנה המשוועת וכואבת ומה היא עשתה אודי? מה הפסיכולוגית הקלינית הבכירה הזאת עשתה? שיחזרה לי את הכל. אז אולי תגיד אתה? אם מטופל מתחיל להציף אותך בקריאות לעזרה בהודעות.. אתה גם היית נוזף בו וקורא לו לקחת אחריות על עצמו? נכון שאתה עושים את זה אודי? נכון דווקא מבמקומות הכי מופרעים שהמטופל הכי נוטה להעביר אחריות ממנו והלאה אתם תובעים ממנו לשאת באחריות לעצמו ורגשותיו ופעולותיו?? נכון?? אבל זה לא ממש תיקן כלום. אני מרגישה כל כך שמנה אודי אכלתי המון היום. כבד בבטן. לא מבינה את אני לא שונאת את עצמי מספיק עד עכשיו כדי לעשות כל מה שצריך בשביל לרזות. למה אני מרשה לעצמי להיות כזאת שמנה וחסרת שליטה ועמוד שדרה אודי? למה אני כזאת? מתי תהיה לי שליטה??? באכילה שלי, בויסות הרגשי שלי, בויסות המחשבתי שלי וגם מאוד חשוב לאור כל ההגדרות אבחונים ושטיות - שאני לא אהיה בפחד כמו עכבר שיש לו מה להתבייש ולהסתיר. אודי אתה פסיכולוג- איך אתה ממליץ למטופלים להתמודד עם הסטיגמה שמאבחנים אותם כבעלי חרדות, דכאונות, הפרעות סימפטומפטיות, הפרעות אישיות.. איך אפשר להרגיש נורמלי כאחד האדם עם כל ההגדרות הדביליות האלה. זה לא עושה טוב. עייפות. כבד לי בבטן. אודי רק אני שולטת במחשבות ובהנעת הגוף שלי. לא מבינה את תחושת הכובד הזאת.. תמיד צריך לסחוב לגרור להתאמץ.. הכל כבד כזה נמאס. אני רוצה להיות אדם נמרץ. רשמתי לי על פתקים משימות. רק ככה יכולה לזכור, לעקוב ולסמן וי על כל דבר שהגדרתי לי לעשות. להתסמך רק על הראש שלי, זכרון בע"פ, בלי רשימות זה אבוד מראש. יותר מדי מחשבות מתרוצצות לי. ואל תגיד לי 'לו יהי..' . תאמין שזה אפשרי! שהחיים עוד ישתפרו לי למרות שקשה. בא לי לעוף מפה. להפרד שוב. להשתקע באפיקים אחרים יותר רלוונטים. אין לי אנרגיות לגם וגם וגם, לפעמים מיקוד זה כמו קרן לייזר, מטעין את העוצמה בדבר. לא להתפזר עם הפטפטת שלי. לנסות לשמור את זה לטיפול וזהו. ולפנות לי את החיים לעיסוק והתמודדות עם החיים. פה זה לא החיים. פה זה סתם, סתם עוד מקום שבשבילי גורם להתחפר. צריך ללכת מפה אודי. נראה לי צריכה ללכת מפה שוב . הפעם מסיבה טובה ובונה באמת.

מימה יקרה וכאובה, אני שומעת שאת מדברת על פרידה. פרידה מהסיפור המטריד כל-כך, פרידה מהפסיכולוגית ההיא, אולי גם פרידה מההורים, מהבית, פרידה מתלות מאובייקט אחד ויחיד, המחשבה להיפרד מהפורום ועוד. ופרידה, כפי שאני מצליחה להבין, היא תהליך ארוך ומורכב. גם חיתוך פיזי או גיאוגרפי או מוות לא הם שבאמת עושים את העבודה. זה משהו שצריך להתרחש בהדרגה מבפנים. זכרי להתמיד בפגישות הטיפוליות לאורך זמן ובסבלנות רבה, נסי ככל שתוכלי, כי הדרך האחרת, זו של החיתוך וההפסקה החדה, או זו של ההקאה, באופן פרדוקסאלי, הן דווקא בדיוק ההיפך מעבודה על פרידה. אנחנו צריכים להיות אקטיביים במידה מסוימת ובתקווה, ואז: http://www.youtube.com/watch?v=hAX2ku9ifEs סוריקטה

כשקראתי אותך התחלתי לבכות ורעדתי כולי ועדיין הדמעות שלי זולגות כתבתי היום תגובה למילי כשאודי יפרסם אני מקווה שתקראי ואולי זה יתן איזה תשובה כואב לי כי אני מרגישה שאנחנו לא מצליחים לגעת בך את הודפת אותנו עוד בטרם דיברנו.... ואנחנו מנסים אודי...... והבנות כאן לדבר, לכבד, להאיר, להגיב כל כך מנסים לו יהי שנצליח לגעת שנגיע אליך שתרגישי שאכפת לאודי לסוריקטה המדהימה ולכל הבנות המדהימות כאן שמגיבות אליך אנחנו מנסים ורוצים ובינתיים לא מצליחים כי כנראה שהפגיעה היתה כל כך גדולה ...... אנחה..... פגעו בך, מימה. הפסיכולוגית.... וכנראה שעוד הרבה הרבה לפניה פגעו בך נורא ניפצו את היכולת שלך להאמין באנשים להאמין שיכול לצמוח טוב מאנשים ואת מנסה כל כך....... לבד...------- וזה לא הולך כי זה בלתי אפשרי , מימה את שומעת?????? זה לא קשור לשום אבחנה !!!! כולנו צריכים וזקוקים לאחרים בצורה כזאת או אחרת..... מי שמצליח לבנות זוגיות מיטיבה וחברים...... והקולגות לעבודה..... אבל זה רק אחרי עבודה קשה ומאומצת....... אני שוב נאנחת...... כי אני מרגישה שאני לא מצליחה לגעת בך, מגע רך ואוהב........ כל כך הייתי רוצה לחבק אותך , את מי שאת, את הכאב , והזעם, את כל כולך....... אני מנסה מנסה...... לו רק תאפשרי לנו.......... הילה.

היי מימה, הסתבכתי עם להתנסח ולחבר בין רעיונות. אז אעשה את זה מסורבל, שיהיה. ראשית, בדיוק אתמול אמרתי לעצמי "אני רוצה להיות אדם בעל מרץ!" ומאוד התחברתי לרצון הזה שלך. כמה שהייתי רוצה שיבוא לי טבעי, "לקחת את החיים בשתי הידיים". ושנית, חשבתי פתאום שיש כאן שתי קפיצות - האחת היא להגיד אני אחראית על עצמי ושולטת על עצמי, והשנייה, אחרי שכבר עוברים את הראשונה, להגיד יש דברים שאני לא שולטת בהם על עצמי. וזה מרגיש כל כך מתסכל ולא הוגן. משום מה עלתה לי תמונה בראש של ילדה מדהימה שעבדתי איתה שסירבה ללמוד אותיות כתב אחרי שלמדה אותיות דפוס ואמרה בכעס: כבר למדתי את זה, ועכשיו אתם אומרים לי לעשות אותו דבר אבל אחרת! עכשיו זה כבר לא טוב! התחברתי אליה ואליך, נדמה לי שמהזדהות עם משהו דומה מאוד. מתלבטת אם לשלוח. פתאום נדמה לי שזה בכלל לא קשור. סליחה אם סתם יצאו מילים שבכלל לא מדברות, נעמה.

אתה צודק, אני אנסה להפנים את זה.

סליחה שאני לא מגיבה לכן מספיק. התרגשתי לקרוא את התגובות . אני חושבת שאני נרתעת להקשר מדי. פעם הייתי הרבה במצבים של ההקשרויות וירטואליות. כיום תוהה כיצד לסיים לגבש תחושת זהות רציפה (גם אם פוסט טראומטית כנראה) ולמצוא שייכות בעולם האמיתי דווקא. תודה על המילים הרגישות שלכן, סוריקטה, הילה, נעמה. וסליחה שאני כנראה לא נותנת מעצמי כאן באותה מידה. מאחלת רק טוב ושלוות נפש לכולנו. ושנהיה שלמות מבפנים. אגב, מעניין שבכתב הבדל בין whole (שלמות) ל hole (חור) זה ה w.... מעניין מה ה w הזאת מסמלת

היי מימה, יש משהו מרגיע בידיעה שאת מגיבה רק כשמתאים לך. זה דווקא מקל עליי לכתוב לך, בידיעה שזה לא כובל אותך. וגם נעים לי לדעת שבכל זאת את קוראת, אז שמחתי להודעה הזו. שלמות, של למות. מילה עם פוטנציאל הרסני בכל מיני שפות. באמת מעניין... נעמה.

אבל למה זה כ"כ קשה ליישום? באכילה, בניהול הפעולות שלי... כמו מאבק תמידי וצריכה לסמן בו הצלחות בדברים שלאנשים בעלי כושר תפקוד תקין יותר הם מובנים מאליהם. זה מתסכל. אבל אני לא אוותר אודי :/ החיים שלי שייכים רק לי ואני אמצא איך לעשות מהם טוב.