אביב - חזרתי

הי אביב המקסימה! חשבתי שאולי זה באמת לא המקום בשבילי ועכשיו השתכנעתי לחזור. זה כל כך מוזר, למרות שהכל כאן וירטואלי ואין לך מושג מי עומד מאחורי השמות, אני מרגישה מן קושי לכתוב ולהחשף. כמו עם הדימוי העצמי שלי- הנה, עכשיו אני מורגשת, תופסת מרחב... ראיתי שעברו עליך ימים קשים. אני מקווה שאזרת קצת כוחות והרוח "שטפה" ממך לפחות קצת מהעצב הגדול הזה . את גם היום לא בעבודה? אם את כמוני, מצליחה להתנתק רק בעבודה, אז זה בוודאי מאוד קשה. את מצליחה לקרוא? לעשות משהו שמשחרר את הנפש? זה מה שאני תמיד מייעצת לכולם אבל לי בעצמי לפעמים קשה לעשות את הדברים הקטנים האלה שעושים טוב. אתמול הייתי אצל המטפלת שלי. זה כל כך משחרר, השיחות איתה, אבל זה כל כך לא מספיק לפעמים. עד שאני מעלה דברים קשים על פני השטח, השעה נגמרת ו- להתראות עד השבוע הבא.. רק איתה אני מצליחה לדבר על כל העבר, הילדות, התסכול, אמא, הזוגיות שלי, יחסים עם אבי. אני לא אוהבת לדבר על כל הדברים האלה עם אנשים, אני מרגישה שאני מעיקה עליהם. אבל לפעמים חסר מי שיקשיב.. היום חלמתי על אמא שלי. כל כך כיף שראיתי אותה. מקווה שגם הלילה היא תהיה שם. איך החלומות שלך? אני גיליתי שהטיפול מאוד השפיע על החלומות שלי. הם הרבה יותר מורכבים. גם אצלך זה ככה? איך בכלל מתקדם הטיפול? (שאלה מעצבנת :-) איך יודעים בכלל שהוא מתקדם? זו שאלה טובה.. אני מחר לא אהיה כאן. יום מחלה (בדיקות תזונתיות למיניהם). אז אם לא ייצא לך לכתוב עוד היום,בי לך עד יום חמישי, תזכרי שאת מדהימה, אל תתני לעצמך לשקוע ולהתדרדר, תמשיכי לכתוב כאן, כי את נותנת המון לכולם ונראה לי שאת גם שואבת מזה כוחות. בי

היי ללה, איך אני שמחה שחזרת, אין לך מושג, דאגתי לך. אני לקחתי את זה קשה, והיה לי הרושם שגם את. אצלי היו עוד דברים ברקע, וגם אצלך ודאי, אני רואה מהמכתב שלך, שהיו עוד דברים, ולפעמים ההצטברות הזו היא קצת יותר מדי. כן, גם היום אני עוד לא בעבודה, יש לי יומיים חופש מחלה, מפוברקת כמובן, ואני מנצלת אותם להתאושש, מחר אני כבר אחזור ואז אהיה כאן רק בערב, אבל את תשאירי לי הודעות - מבטיחה ? ואני מבטיחה להגיב כשאחזור. האמת היא שעד היום בצהרים לא הצלחתי לעשות כלום חוץ מלאכול את הלב, אבל היום בצהרים היה לי טיפול, וחוזקתי בו מאוד, חזרתי, ישנתי שעתיים ואפילו הצלחתי קצת לקרוא ספר. רוב הימים הקשים האלו, בעיקר כתבתי על עצמי כמובן, על מה שעובר עליי, מחברת שלמה, אני מוצאת שזה מאוד מקל על האבן שעל הלב, זה היה הרעיון של המטפלת שלי כמובן, רעיון מצוין, שעבד. ניסית ? תנסי ? אפילו כאן בפורום, כבר ההודעה הזאת שלך, שאני מיד אתייחס אליה, כבר מעידה על שינוי, את תופסת מקום, באמת, וזה טוב, זה לגיטימי, לכולנו מותר ומגיע לקחת קצת מרחב בעולם הזה, בשביל זה באנו אליו. נכון בקשר לטיפול, רק היום התלוננתי למטפלת שלי, שאנחנו לא מספיקות לדבר על כלום, וניסינו למצוא לזה פתרון. אני כותבת לה מחברות שלמות והיא קוראת, ובקושי מספיקה להגיב, כל פעם קורים דברים חדשים, כל פעם משברים עולים, וענינים צצים. בדיוק בשביל זה אני כותבת, כדי שגם על מה שלא נספיק לדבר, יהיה לה מושג, שתדע מה עובר עליי. חלומות זה ענין רגיש, עד לפני הטיפול לא חלמתי, או לא זכרתי חלומות, ואז היא ביקשה ממני לכתוב לה את החלומות שלי, ופתאום התחלתי לזכור, היום אני לפעמים מתעוררת באמצע הלילה מחלום, מדליקה את האור, כותבת אותו, חוזרת לישון, ובבוקר לא זוכרת בכלל שחלמתי, אבל זה קיים במחברת, אז כנראה שכן. כן, החלומות הופכים מורכבים, אבל אני מצליחה למצוא כמעט בכל חלום "מטורף" ככל שיהיה משמעות וחיבור, לדברים שאני מרגישה, או לדברים שקרו לי, וזה אחד הדברים היפים ביותר בעיני בטיפול, הלדבר על החלומות שלי, על זה אני כמעט אף פעם לא מוותרת. בעיניי החלומות הם הראי הפנימי של הנפש. איך מתקדם הטיפול ? שאלה טובה, מצד אחד לא הקאתי כבר 77 ימים, אז זה בטח מתקדם טוב, מצד שני יש כל כך הרבה משברים בדרך, כל כך הרבה נקודות בהם אני מרגישה שאני רוצה לקום וללכת מפה, כל כך הרבה כאב, יסורים, פחדים וחרדות בדרך, שקשה לי להגיד. טיפול זה לא דבר קל בכלל, אני חושבת שהטיפול שלי מתקדם טוב, למרות כל הקשיים, אני רואה בהם אבני נגף בדרך, שאפשר לעבור, ואפשר לעקוף, ואפשר להתקדם הלאה. אני מרגישה ששתינו - אני והמטפלת שלי - בחדר עם הדלת הסגורה מתקדמות למקום טוב יותר, למקום שיאפשר לי להיות בן אדם טוב יותר לעצמי ולאחרים. מקווה שלא פספסתי אותך, ושאת עדיין שם, ותקראי את זה, אביב.

הי, הספקת לתפוס אותי! אני ממש שמחה שהיום שלך כבר נראה יותר טוב! כנראה שהוצאת את הדברים הקשים שהצטברו לך בפנים וזה משחרר. אני מקווה שמחר יהיה לך יום טוב בעבודה (ולא רק!). את צודקת בקשר לכתיבה. בזמנו, כשהייתי בתיכון וסבלתי מדיכאון קשה, רק שלא היה לי אז מושג שככה קוראים לזה, אז התחלתי לכתוב, כתבתי סיפורים קצרים, שכשאני קוראת אותם עכשיו - אני רואה את עצמי בהם גם היום. בזמן הצבא התחלתי לצייר, אני, שמעולם לא החזקתי עיפרון ביד!!! היה נפלא, אבל גם זה אחרי שנה נפסק וכיום כל כך קשה לי להתחיל להוציא את כלי הציור, הצבעים, אפילו שזה כל כך עושה לי טוב. אני אוהבת לפסל, אבל גם זה דורש מן מאמץ נפשי, שלא תמיד יש לי את הכוח להתמודד איתו. אני מנהלת מן יומן. כאן, במחשב, ברגעים של שבירה אני פשוט מתחילה לכתוב (להקליד ליתר דיוק - טוב, נו, עולם ההיטק..) וזה ממש כיף! אני באמת צריכה להביא למטפלת שלי את הדברים שאני כותבת. זה רעיון טוב! גם אני אף פעם לא מוותרת על ניתוח החלומות. הרי החלומות זה כל מה שיש לנו בפנים, כל הדברים שאנחנו בוחרים להתכחש אליהם ובחלום אין מנוס מזה, עד כמה שזה לא מעצבן לפעמים. כל הכבוד לך על ההתגברות על ההקאות (77 - מספר יפה :-) ברור לי שזה לגמרי לא פותר את כל הבעיות, אלא ההפך, הכל רק מתחיל - פתאום מתמודדים עם הבעיות האמיתיות ולא בורחים מהם לאוכל. אני זוכרת שבחנוכה השנה, שבוע אחרי שסבא שלי נפתר (אביה של אימי ובן משפחתה האחרון) התאבלתי על כך שלעולם לא אוכל לאכול יותר סופגניות ולא על מותו!!! חשבתי על הסופגניות וידעתי שזאת בריחה הבעיה היא שהתמודדות עם המוות זה לא משהו שבוחרים להתמודד איתו. תמיד יש נטיה לברוח ואצלי זה חוזר על עצמו בכל פעם שעוד מישהו נפטר :-) אני צוחקת על זה, כי זו הדרך שלי להתמודד עם המצב. רק שתדעי שכל כך טוב לי לקרוא את הדברים שלך , את הדרך שלך להתמודד עם משברים (או להכנע להם לפעמים). אומנם, מבחינת הסימפטום של המחלה את בצד השני, אבל זה כל כך לא משנה. שתינו בורחות מהמחשבות הקשות. אני רוצה להמליץ לך על ספר - אולי כבר קראת, "סידהארטה" של הרמן הסה. ובכלל כל הספרים שלו. בעיני הוא פשוט גאון שאין כמוהו. אבל סידהארטה זה היה אחד הספרים האהובים עלי. פשוט "בלעתי" אותו תוך כמה שעות. ועוד משהו - בקשר לאדם טוב יותר - זה כל כך נכון!!!! ברגע שאת טובה יותר לעצמך את יכולה להיות הרבה יותר טובה לאחרים! כדי לתת צריך שיהיה מאיפה. אני חושבת שזה אחד הדברים שמובילים אותי להחלמה. אני גרה עם חבר שלי וכמה שהוא נותן לי אין לי אפילו מילים לתאר את זה. אני יודעת שכל המצב שלי פוגע בו מאוד. לא פעם הוא כמעט נשבר ועזב. זה קשה, ופה עוד לא מצאתי פתרון, כי זה לא קשור אליו, ההתעללות שלי בעצמי או הדכאון שלו, אבל הוא מצדו לא יכול לעמוד ולהסתכל מהצד. יש בי כל כך הרבה שקר - מה אכלתי, מה לא אכלתי... אני בעצמי כבר נגאלת מזה, אבל מצד שני - כל כך רגילה. אני יודעת שאני חייבת להיות טובה יותר לעצמי ורק ככה אוכל להעניק לו יותר. הלוואי וזה היה בא אלי בקלות! זה די מצחיק, שדבר כה טריוויאלי כמו אוכל יכול להרוס מערכת יחסים. המטפלת שלי אמרה, שהזוגיות הכי קרובה שהכרתי (של הורי) היתה זוגיות בצל המחלה (של אימי) וכעת אני כאילו ממשיכה את זה בזוגיות שלי, רק שהמחלה היא משהו שאני בחרתי לעשות לעצמי. זה הפחיד אותי נורא, כי זה כל כך נכון. זה אולי יישמע לך אידיוטי אבל לפעמים יש לי כל כך ייסורי מצפון ביחס למחלה של אימי. אני יודעת בשכל ישר שאין לי כאן שום אחריות או קשר בכלל, אבל בפנים יש מן נטיה להעניש את עצמי בכל זאת. אני חושבת שכל הזכרון שלי מטיפול באימי לפעמים עושה לי חשק להיות במקומה ולא במקום שהייתי בו - סועדת את אימי. טוב, קצת גלשתי פה יותר מדי :-) נשמתי, שיהיה לך ערב טוב, עד כמה שאפשר והרי אפשר!!! תצברי כוחות לקראת יום עבודה מחר. אני אלך הביתה, לבהות ב"חברים" :-) מחר לא אהיה כאן, בעבודה, אבל בערב תהיה לי גישה לאינטרנט אז אכנס. בי ותודה....