הפסקתי קצת...

אולי זה נכון, אולי זה לא נכון... אבל החלטתי ללכת קצת עם התחושות שלי... שלחתי למטפל שלי הודעה שאני רוצה קצת הפסקה, ורוצה קצת להיות פה...להרגיש. תמיד קוראת וקוראת פה...עכשיו רוצה להיות קצת. כבר שנה וחצי בטיפול, מרגישה שלמרות שיש לי קשיים בקשרים וההתנהגות שלי מאופיינת בריחוק-קירבה הולכת וחוזרת..זה קצת יותר מזה כרגע. מרגישה שהוא לא מכיל אותי, הוא תמיד עסוק וזמני הפגישה משתנים..יוצאת לרוב מתוסכלת יותר אחרי הפגישה. זה לא מחזיק אותי. הטיפול, הוא, לא מחזיקים אותי. זה לא מרגיע ולא בונה אותי. הוא יודע את זה, אבל חוץ מלשתוק ולהגיד לי שהתחושות האלה הם חלק מהטיפול. האם זה אומר שלא מסוגלת להיות במציאות שבה הצד השני לא כל כך אכפתי ולא כל כך מכיל?.. או האם זה באמת הזמן להבין שאולי ניסיתי ונלחמתי, אבל הוא לא המטפל הנכון לי?.. הוא כמובן בחר להתעלם מההודעה שלי ושוב לשתוק. רציתי איזה מילה טובה ממנו.. פה. קצת לבד. קצת מתגעגעת. ולא יודעת למה מתגעגעת. ההרגל. שיש שם מישהו ופתאום לא, מעצים את התחושות האלה. איך מתמודדים עם תחושות כאלה שהמטפל לא משקיע בך? לא מכיל אותך? לא מחזיק אותך? לא מרגיע אותך?...והוא לא טיפוס כזה, בחצי שנה הראשונה של הטיפול הכל הרגיש כל כך אחרת. וזה יותר מתסכל..הרצון לחזור למשהו הטוב שהיה.. ומצד שני כבר שנה זה רק קשה, כואב, לא מעצים, לא מרגיע. האם זה הזמן לקום להגיד דיי?.. ואולי זאת אני שמצפה ליותר ממה שטיפול נותן....? נמאס לי להיות מתוסכלת ממנו, מהתהליך שעברתי ופגע בי. מזה שמיום ליום בעקבות הטיפול מרגישה שבורה יותר, וזה כמעט שנה ככה.. מה אתה חושב אודי??... זקוקה לעצה, לחיזוק, לעידוד.. וגם של שאר הבנות אם יש להם מה לומר לי...

הי רחל, מצד אחד יש בי קול שאומר לך לקום וללכת, והקול השני רוצה להגיד לך שתישארי, שתמשיכי לנסות. אני גם קצת מבולבלת מהדברים שלך. תפסו אותי המילים שלך שבהתחלה כן היה אחרת והיה טוב. אז אולי בכ"ז אפשר גם עכשיו אחרת?!