יש לי שאילה בקשר לטיפול שלי

הי אודי וכל אחד שיפתח ויקרא.אני כחצי שנה בטיפול בגישה נרוטיבית.אני רוצה להבין משהו.אולי אתה תוכל לעזור לי.אני קוראת הרבה שאנשים סובלים מהתלות במטפל.אני נהינת מלהיות קשורה אליה...לא הייתי בטוחה שאני מספיק אוהבת אותה.ואז השבוע היא נמצאת בכנס ולא נפגשנו.אמרתי לעצמי:"או.ק לא סוף העולם אני אמצא מה לעשות במקום"פתאום לקרת ערב של אותו יום שלא נפגשנו התחלתי להרגיש מועקה ולהיות מאוד מאוד כאובה כאילו הנשמה שלי התרגלה שיש לה מקום פעם בשבוע לפרוק ולבכות.ממש כאב לי הלב במובן הישיר של ה מילה.חשבתי על כל מיני דברים שעברתי בחיים והיה לי נורא קשה להתרכז בבית ההפוך שלי ולתפקת נונ-סטוף כאימא למשפחה ברוכה מאוד ב"ה.יום אחרי זה התגברה המועקה.סרדתי עד הלילה ופניתי לתמיכה נפשית אונלין ברשת.פשוט ישבתי 40 דק הקלדתי שפחתי את כל התסכולים שלי לאותו רגע ודמעות שתפו את הפנים.זה הקל עלי.היום יותר טוב לי.אני חלשה טיפה אבל רגוע ומועקה עברה.חשבתי שאני כבר חזרתי לעצמי אחרי המשבר שעברתי ועוד מעט יהיה אפשר לסיים את הטיפול.כזות הכזבה לגלות שאני עדיין חייבת את המקום הזה כמו מיים צוננים על נפש עייפה אחרי מסע ארוך ומפרך במדבר...אבל אם יש לי את המקום הזה פעם בשבוע אני מתפקדת כמעט רגיל יש לי ריכוז טוב יותר.אני שמחה יותר ןרגוע יותר וישנה טוב יותר.בקיצור אני אוהבת להיות קשורה למטפלת שלי.לפעמים זה לוקח אותי לבית של סבתא וממש בא לי לתפס על הספה הישנה של המטפלת שלי עם הרגליים לבקש שמיכה ורק שתדבר על משהו.על מה שבא לה ואני אשב ואקשיב...אני מתביישת להרגיש ככה בשלושים המאוחרות שלי.ספתא שלי איננה כבר 17שנה ואני מתגעגעת בחום ודמעות לפרוסה מרוחה בחמאה וריבה חתוחה לקוביות קטנות.או נזכרת איך ישבתי על כתפיים של סבא כילדה קטנה והוא לקח אותי לכל הפארקים היפים שהיו בעיר.כל כך היתי רוצה לראות אותם גאים בי ומרוצים כשהם רואים את ההמשך שלהם...עד שאני עוצמת את העיינים ורואה אותם...את החיוך...את העיינים היהודיות הכחולות ועמוקות...כמעת שומעת את נעלי הבית שלהם...כמה חבל שאי אפשר לחזור אחורה ולהיות יותר מבינה,יותר תומכת,יותר חמה,יותר דואגת...אז הייתי זקוקה שידאגו לי...בכל מקרה אהבתי אותם,עזרתי להם ולכולם...הייתי מקסימום טובה שיכולתי אז...נסחפתי קצת.סליחה.מעניין כמה עוד זמן אני אהיה זקוקה כל כך למקום הזה לשפוח את הכאב שלי.מתי אני ארגיש שוב על הרגליים ופחות זקוקה לתמיכה וחום.יש בינינו איזה 25שנים בתוספת טיפת חום זה ממעיס אותי כמו ילדה קטנה.זה נורמלי להרגיש ככה בסוף השלושים?מביכים אותי גלי החום שאני מרגישה כלפי המטפלת שלי ושאני מתגעגעת אליה.מצד שני זה מחמם את הלב,מעלה חיוך,גורם לי להרגיש מוכלת ומנוחמת,זה מרגיע את הכאב כמו אקמול.זה בסדר להרגיש ככה או שאני צריכה ללמוד להיות עצמאית?האם אני צריכה ללמוד להסתפק בקשר זוגי?יש לי זוגיות טובה אבל הוא לא מסתכל עלי במבט הזה שבו אני טובעת כמו ילדה קטנה.אני רק חושבת על המבט הזה ודמעות זולגות מהעינים...אבל זה דמעות שמחממות את הלב,דמעות שאני אוהבת...אני נורמלית בכלל?

הי לב טוב, איזה תיאורים נעימים, כמו הספה של סבא וסבתא, כמו אקמול, לטבוע במבט כמו ילדה קטנה... קבלי: https://www.youtube.com/watch?v=NN-dqS4fGzY